פסק דין של בית הדין הרבני בירושלים שדחה את תביעת הבעל לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם האישה (ניתן ביום 29/11/23 – תיק מס' 1314997-3) –
הבעל טען כי הוא נשא בעלויות שיפוץ הדירה הרשומה על שם האישה, שילם את החזרי המשכנתא באופן עקיף והיה חתום על הסכמי השכרת הדירה כבעליה. עוד הוא טען, כי מכר דירה הרשומה על שמו והשתמש בתמורה שנתקבלה ממנה לצורך משק הבית המשותף. משכך, יש לטענתו לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לו, חרף העובדה כי היא רשומה על שם האישה בלבד.
האישה הכחישה את טענות הבעל. היא טענה כי כל שעשה הבעל בדירה היה תיקונים מעטים.
כב' ביה"ד קבע כי הבעל לא הוכיח את טענותיו וכי לא נמצאה אינדיקציה לכוונת שיתוף בדירת האישה. הובהר על ידי כב' בית הדין כי אכן ניתן להוכיח כוונת שיפוץ ספציפי בדירה כאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, לרבות באמצעות הוכחת השקעות כספיות של בן הזוג בדירה השייכת לבן הזוג השני. אולם, נקבע בפסק הדין כי לא כך היה מדובר במקרה דנן – "השיפוץ שבוצע היה יחסית מינורי, שגרתי וכלל לא מאסיבי, כפי הנדרש בפסיקה".
כב' ביה"ד גם התייחס לכך שבאופן כללי לא הייתה בין בני הזוג אווירת שיתוף, שכן הם התנהלו באמצעות חשבונות נפרדים והיה ידוע לשניהם כי הדירה שייכת לאישה בלבד.
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבע כי 21 שנה אחרי שהתגרשו, האישה תקבל חצי ממניות הגרוש ב"אגד" (ניתן ביום 22/1/24 – תלה"מ 38942-10-22) –
הצדדים חתמו על הסכם גירושין שהסדיר את חלוקת רכושם ואושר בביהמ"ש בשנת 2003. הבעל היה עובד ב"אגודה השיתופית אגד" ובעל מניה בה. בהסכם הגירושין נקבע שמניות "אגד" הרשומות על-שם הבעל הן רכוש משותף של הצדדים.
בשנת 2019 אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי הסדר בין האגודה השיתופית אגד לחבריה, העוסק בשינוי מבני של אגד, ולפיו היא תהפוך להיות חברה בע"מ. במסגרת פסק הדין שאישר את ההסדר, נקבע כי אגד תמיר את מניות חבריה באגודה במניות רגילות בחברה בע"מ וכן, תפדה את מניותיהם באגודה כנגד תשלום של 450,000 ₪ לכל חבר. בנסיבות, נרשמו על שם הנתבע 100 מניות בחברת אגד בע"מ, בנוסף לקבלת סך של 450,000 ₪.
בשנת 2022 הגישה האישה תביעה בה טענה כי לאור הסכם הגירושין, היא זכאית הן למחצית שווי זכויות הנתבע במניות חברת אגד בע"מ והן למחצית הסכום שהתקבל כתוצאה מפדיון המניה. תביעת האישה הוגשה בשל מכירת השליטה באגד לקרן קיסטון עבור מיליארדי שקלים, אשר כתוצאה ממנה קיבלו חברי אגד אופציה למכור את מניותיהם בשווי רב.
הנתבע טען כי האישה זכאית אך למחצית הסכום שהתקבל מפדיון המניה, אך לא למחצית מהמניות החדשות שנתקבלו בידו בחברת אגד בע"מ.
כב' ביהמ"ש קיבל את תביעתה של האישה ופסק כי "לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע לפיה יש להפריד בין חלקה האחד של התמורה של פדיון מנית אגד שאין מחלוקת שהיתה רכוש משותף ובין חלקה האחר של התמורה. שני חלקי התמורה גם יחד מהווים את התצורה החדשה של מניית אגד שאותה רכשו הצדדים בתקופת החיים המשותפים ואשר מהווה רכושם המשותף כאמור בסעיף 28 להסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין".
ביהמ"ש דחה את טענתו של הנתבע לפיה הקניית הזכויות במניות, הוקנו לו בשל מאמץ או עבודה מצדו, באופן שמחריג לכאורה את זכות האישה בהן. כב' ביהמ"ש הבהיר שמדובר בתמורה שהתקבלה אך בשל השינוי המבני ב"אגד" ובמסגרת המרת המניה ששייכת לצדדים.
בנסיבות, פסק כב' ביהמ"ש כי בנוסף לסכום שכבר שולם לצדדים עבור פדיון המניה של האגודה השיתופית, האישה זכאית גם להירשם כבעלים של מחצית מ-100 המניות שנתקבלו בידיו של הנתבע.
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי כספי ביטוח חיים מסוג 'ריסק' הם אינם נכס בר איזון (ניתן ביום 7/1/24 – תמ"ש 54670-09-20) –
כב' ביהמ"ש דן בשאלה האם אלמנה זכאית לקבל מכוח הנישואין מחצית מכספי ביטוח חיים מסוג ריסק בעקבות פטירתו?
הצדדים היו נשואים בנישואין אזרחיים שנערכו בקפריסין במשך עשר שנים.
האישה ובני משפחה נוספים של המנוח היו רשומים כמוטבים בפוליסות ביטוח חיים אותן רכש המנוח. המוטבים היו בהתאם למפורט בצוואתו. במהלך חייו, נצברו למנוח שלוש פוליסות ביטוח חיים מסוג 'ריסק'.
האישה הגישה תביעה בה עתרה לכך שיקבע כי היא זכאית למחצית מהזכויות והנכסים שנצברו במהלך הנישואין ופורטו בתביעתה, ללא קשר על שם מי נרשמו, וכי יש לאזנם בהתאם לחוק יחסי ממון, לרבות את קופות ביטוח החיים. התובעת טענה כי בינה לבין המנוח היה שיתוף כלכלי מלא.
כב' ביהמ"ש בחן את חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, וקבע לאורו כי "הזכות לקבלת כספי ביטוח החיים שייכת למוטבים שנרשמו בפוליסות הביטוח, ולא למבוטח שהוא במקרה שלפניי המנוח אשר אינו רשום בין המוטבים. הואיל והזכות לקבל את כספי ביטוח החיים אינה שייכת למנוח, אלא למוטבים, היא אינה באה בגדר "כלל נכסי בני הזוג" ומכאן שאין להביאה בגדר איזון משאבים".
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קיבל תביעה של אם להשבת סך של 900,000 ₪ שבנה ובת זוגו לשעבר קיבלו ממנה והופקדה בחברה על שמם (ניתן ביום 8/8/23 – תמ"ש 41732-08-20) –
האם העבירה לחברה שהייתה בבעלותם של בנה ובת זוגו לשעבר סך של 900,000 ₪. בסופו של יום, האם לא קיבלה כל תמורה עבור הכספים שהעבירה לחברה, והחברה המשיכה להחזיק בכספים.
בין האם, הבן ובת הזוג לשעבר נחתם הסכם בטרם הועברו הכספים, לפיו הסכום שהועבר על ידי האם אמור לשמש לרכישת זכויות בנכס מסוג משרד וכי היא תהיה זכאית לדמי שכירות בסך 3,600 ₪ עד קבלתו. למחרת החתימה על הסכם זה, נחתם בין האם לבנה, בתוספת חותמת החברה, הסכם נוסף לפיו הסכום אמור לשמש כהלוואה לחברה.
בנה של התובעת הסכים להשיב את הכספים לאמו, בתוספת ריבית והצמדה. בת הזוג סירבה לכך.
בת הזוג טענה כי, בהסתמך על ההסכם המאוחר יותר, אשר ביטל את ההסכם הראשון, הסכום ניתן מהאם לבנה כהלוואה בתוך המשפחה, לשם גיוס חלקו בהון העצמי שהיה דרוש לשם הקמת החברה. בת הזוג הכחישה כי הובטח לאם משרד בתמורה לכך.
במסגרת ההליך המשפטי, בת הזוג לשעבר לא הכחישה את החוב כלפי האם, אך טענה כי אין בינה לאם יריבות, שכן הסכום הופקד בחברה בע"מ שהיא אישיות משפטית נפרדת. רק מעת נטלה בת הזוג לשעבר ייצוג משפטי, היא שינתה את גרסתה והחלה להתכחש לחוב, בטענה כי מדובר בחוב אישי של בנה של התובעת לתובעת.
כב' ביהמ"ש פסק כי עדות בת הזוג לא הייתה אמינה וכי לנוכח הודאתה כי מדובר בחוב של הצדדים ואף הצעתה להשיב לאם את החוב, הוא לא דן בשאלה האם ההסכם מיום 20.02.18 מבטל את ההסכם מיום 19.02.18. שכן, מכל מקום, אין מחלוקת כי האם העבירה סך של 900,000 ₪ לחשבון החברה שבבעלות בני הזוג לשעבר, ולא קיבלה תמורה.
נפסק כי "לעיתים על בית המשפט להתייחס לחברה ולבעליה כיחידה כלכלית אחת, כדי למנוע התחמקות של בעל מניות מהתחייבויותיו כלפי אותה יחידה כלכלית. זאת, כדי למנוע מבעלי מניות, אשר עשו שימוש בכספים שקיבלו עבור החברה, להתחמק מחובותיהם להשיב את הכספים בסמוך להפסקת פעילות החברה שבבעלותם ובניהולם."
נפסק כי בת הזוג הייתה חלק מההתקשרות בנוגע לסכום הכסף שניתן על ידי האם כתמורה לרכישת משרד שיניב לה הכנסה חודשית. עוד נפסק כי התנהלותם הכלכלית של הצדדים לא הבחינה בין החברה ובין ענייניהם הפרטיים, ומשכך הצדדים התנהלו בחברה כאילו לא הייתה אישיות משפטית נפרדת. בנסיבות, ולאור הפסיקה, קבע כב' ביהמ"ש כי אין לאפשר למי מבני הזוג כבעלי המניות בחברה להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת שלה, כדי להתחמק מחובותיה, ומשכך, נתקבלה התביעה להשבת הכספים מחשבון החברה לידי התובעת.