מבוא
מדי שנה נסגרים על ידי המשטרה והפרקליטות עשרות אלפי תיקי חקירה ואינם מגיעים כלל לבירור בבית המשפט. תיקים רבים מאלו שנסגרים הם של אנשים, שביצעו עבירות, אך מסיבות משפטיות שונות לא ניתן להעמידם לדין ו/או להרשיעם.
לא אחת, משימתו של עורך דינך הינה לשכנע את חוקרי המשטרה שאין בסיס להעמדתך לדין. הוא יכול לעשות זאת בשכנוע שאין די ראיות, אם בכלל, כנגדך, בשכנוע שעומדת לזכותך אחת מההגנות המשפטיות הקבועות בחוק העונשין, או שאין במעשים שעשית משום עבירה. לעיתים קיים הבדל דק כחוט השערה בין סגירת תיק לבין העמדתך לדין. עורך דינך אמור לדאוג שאתה תהיה בין אלה שהתיק נגדם נסגר.
כאשר המשטרה מעבירה את התיק לידי התביעה, התובע יכול להגיש נגדך כתב אישום או לסגור את התיק. גם אם המשטרה המליצה להגיש נגדך כתב אישום, עדיין יכול עורך דינך, גם בשלב זה, לשכנע את התובע שאין מקום להגיש כתב אישום.
סגירת התיק מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין
- כללי
כדי להרשיע במשפט פלילי, התובע צריך לשכנע את בית המשפט "מעבר לכל ספק סביר". הווה אומר, שהוא צריך שיהיו בתיק מספיק ראיות, שיכולות לשכנע את בית המשפט שאתה אשם, ברמת וודאות של 95% לפחות. - העדר ראיות מספיקות:
לעיתים, התובע מחליט לא להגיש כתב אישום בשל החשש שאין בתיק די ראיות בכדי להרשיע אותך. במקרה זה הוא סוגר את התיק "מחוסר ראיות". למשל: אדם חשוד בביצוע פריצה לבית מגורים. הראיות היחידות שעומדות כנגדו הן עדות של בעל הבית, שמצא את ביתו פרוץ, ועדות של השכן שראה דמות מטושטשת נמלטת מן הבית. החשוד נעצר משוטט בקרבת מקום, שעתיים לאחר האירוע, ואינו מודה בביצוע הפריצה. אם אלה כל הראיות שיש בתיק, התובע לא יכול להגיש כתב אישום והוא או המשטרה חייבים לסגור את התיק. זאת מפני שאף בית משפט לא ישתכנע, על סמך ראיות אלה, כי מי שנעצר הוא זה שביצע את העבירה. כדי להרשיע בעבירה צריך שהראיות יקשרו בין העבירה לבין החשוד באופן ישיר. - קיומן של ראיות סותרות:
התובע יכול לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות גם אם יש ראיות הקושרות את החשוד לאירוע, אבל קיימות בתיק גם ראיות אחרות הסותרות אותן. למשל: אדם נעצר בחשד לתקיפת אישה ברחוב ובניסיון לשדוד ממנה את תיקה. לאירוע יש מספר עדים: עד אחד מזהה בוודאות את החשוד כמי שתקף וניסה לשדוד את התיק. עד אחר אומר שהחשוד בכלל לא דומה למי שתקף. האישה שהותקפה אינה זוכרת דבר. החשוד שנעצר בקרבת מקום, זמן קצר לאחר האירוע, מכחיש כל קשר למעשה. מחד, יש ראיה שקושרת את החשוד לעבירה, כי אחד העדים מזהה אותו בוודאות. מאידך, יש עדים שלא מזהים אותו ואפילו אומרים שזה לא הוא. אם התובע יגיש כתב אישום, הסיכויים להרשעה הם קטנים מאד. במקרה מעין זה לא ניתן לשכנע את בית המשפט "מעבר לספק סביר" באשמתו של החשוד, כי העדויות האחרות מעלות ספק האם תפסו את האיש הנכון. סביר שהתובע יחליט לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות, ולכן גם אין טעם להאריך את מעצרו. - כאשר הראיות אינן קבילות:
לא אחת, למרות שבידי המשטרה או התביעה ישנן ראיות המצביעות בוודאות על אשמתך, הן אינן יכולות להעמידך לדין, וזאת משום שהראיות אינן קבילות. ראיה שאינה קבילה היא ראיה שבית המשפט אינו יכול לראותה, ולכן אינה כלולה במסגרת כלל הראיות והשיקולים בקבלת ההחלטה אם להרשיע או לזכות.
קיימים מספר סוגים של ראיות שאינן קבילות:
1) עדות של אישה נגד בעלה או של איש נגד אישתו – בני זוג אינם כשרים להעיד זה נגד זה, כך שעדויותיהם בבית המשפט אינן קבילות. למשל: אם אשתך מפלילה אותך בביצוע עבירה, לא ניתן להשתמש בעדותה נגדך בבית המשפט. הכלל הזה לא חל, כאשר אתה חשוד או נאשם בעבירות שעניינן אלימות- אשתך תוכל להעיד נגדך על עבירות שביצעת כלפיה או כלפי ילדיכם.
2) עדות של ילד נגד הוריו או של הורה נגד ילדו – הורים וילדים אינם כשרים להעיד זה נגד זה, ועדויותיהם בבית המשפט זה נגד זה אינן קבילות. כלל זה גם הוא אינו חל, כאשר אתה חשוד או נאשם בביצוע עבירות שעניינן אלימות.
3) ראיה שהושגה בהאזנת סתר בניגוד לחוק האזנות סתר – למשל: אם המשטרה הקליטה שיחה בינך לבין אדם אחר ללא ידיעתכם, בה אתה מודה בביצוע עבירה, זו אינה ראיה קבילה, אלא אם כן קיבלה המשטרה אישור לכך מבית המשפט המחוזי או שבשעת השיחה הייתם במתקן משטרתי. בנסיבות מסוימות בית המשפט יכול לאשר קבלת ראיה כזו ולהפוך אותה לראיה קבילה.
4) ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות – למשל: אם צולמת בביתך הפרטי מבצע עבירה, ללא ידיעתך, ע"י אדם זר, זו ראיה שאינה קבילה. גם במקרה זה רשאי בית המשפט להפוך ראיה זו לקבילה אם החליט שחשוב יותר שתורשע בעבירה מאשר שתישמר זכותך לפרטיות.
5) הודאה שנגבתה ע"י המשטרה באמצעים פסולים – אם במשטרה נגבתה ממך הודאה בביצוע עבירה, ולמעשה לא נתת את ההודאה מרצונך הטוב והחופשי, ומבלי שניתנה לך הזכות להתייעץ עם עורך דין, בית המשפט יכול להחליט שההודאה שנתת במשטרה אינה קבילה. ההודאה תחשב לא קבילה גם אם הדברים שמסרת בה הם נכונים.
שהופעל עליך לחץ נפשי (כמו איום שיעצרו את בני משפחתך); אם מסרת הודאה בגלל שהיו לך תנאי מעצר קשים דוגמאות: אם מסרת הודאה לאחר שהוכית או שאיימו עליך באלימות; אם מסרת הודאה אחרי (קור, רטיבות, חושך, ועוד); אם מסרת הודאה בגלל שבמשטרה הפעילו תחבולה שהיא אסורה, כמו – אם הראו לך הודאה מפוברקת של אדם אחר שבה הוא מפליל אותך, כדי לשכנע אותך להודות; אם מסרת הודאה בעקבות יחס משפיל ודורסני של חוקרי המשטרה, כמו קללות, כינויי גנאי או השפלה פיזית; אם מסרת הודאה בגלל שפיתו אותך או הבטיחו לך טובה מסוימת, כגון- תשתחרר ממעצר או יסגרו כנגדך את התיק.
במקרים אלה אם יש ראיות נוספות, פרט להודאה במשטרה, שיכולות להוכיח את אשמתך, בדרך כלל, לא יסגרו את התיקים. הודאות כאלה אינן נפסלות באופן אוטומטי. בית המשפט מחליט שאינן קבילות לאחר הליך במסגרת המשפט שנקרא "משפט זוטא", שמטרתו לבחון האם נתת הודאה חופשית ומרצון. אם לאחר משפט הזוטא, השופט מחליט שההודאה שנתת לא הייתה מרצונך החופשי, הוא יוכל לקבוע שהיא אינה קבילה.
במקרים מסוימים יוכל עורך דינך אף לפני שלב המשפט לשכנע את הפרקליטות או המשטרה, כי ההודאה תפסל במשפט זוטא, ואז ייסגר התיק. יודגש, כי רק ההודאה נפסלת, אולם ראיות שהושגו בעקבות ההודאה הן כשרות.
6) מסמכים מיוחדים – קיימים סוגים שונים של מסמכים שאינם קבילים כראיה בבית משפט, למשל – העתק של מסמך אינו קביל והתביעה חייבת להביא את המסמך המקורי, אלא אם כן היא תוכיח שהמסמך המקורי אבד או הושמד, פלט מחשב אינו קביל, אלא אם תוכיח התביעה, שדרך רישום המידע ושמירת המידע במחשב הייתה מהימנה.
7) חסיון בשל בטחון המדינה, או שלום הציבור – ישנם מסמכים ועדויות שאינם קבילים בפני בית המשפט, מפני שהם חסויים מטעמים של שלום הציבור או בטחון המדינה. לדוגמה: מרדכי ואנונו הואשם בגילוי ידיעות סודיות הקשורות למחקר הגרעיני במדינת ישראל והשימוש בו לצרכים מדעיים וצבאיים. שר הביטחון הוציא תעודת חסיון על חלק גדול מחומר הראיות שהיה בידי התביעה, מטעמים של בטחון המדינה. ברגע שהחומר הזה היה חסוי, הוא הפך גם ללא קביל. לכן התביעה הייתה צריכה לוותר על חלק מההאשמות נגד ואנונו כי לא הייתה לה אפשרות להשתמש בראיות כנגדו בבית המשפט- ב"ש 64/87 מרדכי ואנונו נ'מדינת ישראל.
5. קיום צורך בראיות מיוחדות נוספות:
יש מצבים בהם החוק דורש שתובאנה ראיות מיוחדות, גם אם עומדות בפני בית המשפט ראיות רגילות בוודאות גבוהה. בית המשפט לא יכול להרשיע על סמך ראיות מסוימות, גם אם הן מאד משכנעות, אם אין לו ראייה נוספת. מדובר ב"תוספות ראיתיות", אשר מתחלקות לשלוש קבוצות: "סיוע", "חיזוק" ו"דבר מה נוסף".
דוגמאות:
1) חשוד מודה במשטרה בגניבת רכב, אך למשטרה אין כל ראיה נוספת לכך, שהעבירה בוצעה. אין תלונה של בעל הרכב, ואין עדים שראו אותו מבצע את הגניבה. אם בבית המשפט החשוד לא מודה, השופט לא יכול להרשיע אותו על סמך ההודאה, שמסר במשטרה בלבד, והוא צריך ראייה נוספת שתאמת את ההודאה במשטרה. במקרה הזה, עורך דינך יכול לשכנע את התובע לסגור את התיק, גם אם ההודאה במשטרה היא מפורטת ומשכנעת, זאת משום שהחוק קובע שלא ניתן להרשיע על סמך הודאה במשטרה ללא ראייה נוספת, הנקראת בשפה המשפטית "דבר מה נוסף".
2) מקרה נוסף בו החוק דורש ראייה נוספת מיוחדת הוא, כאשר החשוד מופלל על ידי מי שהיה שותפו בביצוע העבירה. אם זאת הראייה היחידה שיש נגדו, לא ניתן להרשיע אותו בבית המשפט. אם הנאשם לא מודה, ואין עדים נוספים, או ראיות נוספות שיכולות לקשור אותו לעבירה, בית המשפט לא יכול להרשיעו על סמך העדות של שותפו לעבירה. כדי להרשיע צריך ראייה נוספת, שתאמת את עדותו של השותף, והיא נקראת "חיזוק". למשל: אם השותף שלך מפליל אותך בסחר ברכוש גנוב, ומוסר שבין הרכוש הגנוב היה גם שעון זהב בעיצוב מיוחד. אם בתיק החקירה יש גם תלונה של בעל השעון, זו ראיה נוספת שמאמתת את עדות השותף. בלעדיה, אין סיכוי להרשעה, וזאת גם אם השותף מאד משכנע. עורך דינך יכול לשכנע את התובע, כי בלי ראיה שכזו אין סיכוי להרשעה, וכך להביא לידי החלטה של סגירת התיק.
3) אם השותף הוא עד מדינה- אחד שמעיד נגדך בגלל שהובטחה לו טובת הנאה מצד התביעה או המשטרה (כמו הקלה בעונש או סגירת תיק) אז אי אפשר להרשיע אותך על סמך עדותו, ללא ראייה נוספת שנקראת "סיוע". זאת חייבת להיות ראיה עצמאית, שקושרת אותך למעשה, בלי קשר לעדות השותף. למשל: במקרה הקודם, אם השותף הוא עד מדינה, לא די בכך שיש תלונה מבעל השעון הגנוב. צריך, למשל, שהשעון הגנוב ייתפס בביתך במהלך חיפוש משטרתי. זאת אומרת, צריך שתהיה ראיה עצמאית, שקושרת אותך לרכוש הגנוב ואינה קשורה לעדות, שמסר שותפך לביצוע העבירה. אם כל מה שיש לתובע בתיק זו עדותו של עד המדינה, ללא ראיית "סיוע" נוספת, עורך דינך יכול לשכנעו, שאין סיכוי להרשעה ולסגור את התיק.
סגירת התיק מחוסר עניין לציבור
1. כללי
לעיתים עלות ההעמדה לדין עולה על האינטרס הציבורי לטפל בעבירה או בעבריין מסוים. קיימים תיקים בהם שיקולים חיצוניים לעבירה כמו עלות ניהול התיק, הנזק שייגרם לעבריין או למשפחתו, מקרים בהם מדובר בעבירה קלה, וכאשר מדובר ב"מעידה ראשונה", בהם מכתיב אינטרס הציבור שלא לנהל את התיק בין אם משיקולים כלכליים ובין אם משיקולי שיקום העבריין. קיימים מספר גורמים הקובעים את מידת העניין הציבורי שיש בניהול תיקים פליליים בבתי משפט. התובע הוא לא גוף פרטי אלא ציבורי, ולעיתים קרובות הוא יכול להחליט, כי עדיף מבחינת אינטרס הציבור הכולל דווקא לסגור את התיק מאשר להגיש כתב אישום. למשל, כאשר מדובר בעבירה קלה ונפוצה מאד, כמו השלכת פסולת במקום ציבורי (סעיף 490 לחוק העונשין). בדרך כלל, לא מעמידים לדין את כל מי שמשליך פסולת במקומות ציבוריים, כי העניין הציבורי להעמיד לדין על עבירה זו אינו גדול, ועדיף, מבחינה ציבורית, שהתובע ישקיע את זמנו בטיפול בתיקים עדיפים לציבור, כמו גניבות והתפרצויות.
לעיתים, עם חלוף הזמן יכולה להשתנות דעת הקהל ולהשפיע על שיקולי העמדה לדין, בעקבות אירועים משמעותיים. למשל, בדרך כלל התביעה לא מעמידה לדין על עבירה של החזקת סכין, בעיקר בקרב בני נוער (סעיף 186 לחוק העונשין). לאור תופעת האלימות בקרב בני הנוער והגברת המודעות הציבורית לנושא, יכולה התביעה לשנות את שיקולי ההעמדה לדין, ולקבוע שהיום האינטרס הציבורי דווקא מצדיק העמדה לדין, בשל התגברות העניין הציבורי בטיפול בעבירות אלה ובעבירות אלימות, הנלוות להן.
2. שיקולים לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור:
השיקולים בהם יכול להתחשב התובע במסגרת ההחלטה, האם יש עניין ציבורי להעמיד לדין, הם: 1) גיל הנאשם – התובע יכול להחליט כי בשל גילך הצעיר מאד או גילך המתקדם מאד, אין עניין ציבורי בהעמדתך לדין. זאת מתוך הנחה, כי דרך הטיפול הרגילה לא תתאים למי שהוא צעיר מדי או מבוגר מדי. שיקול הגיל יכול להצטבר לשיקולים נוספים, כמו עבר נקי או מצב משפחתי – כלכלי – בריאותי.
2) עבר פלילי/ מעידה חד פעמית – אם הינך "בעל עבר נקי", או שהראיות נגדך מראות על כך שהעבירה בה הנך מואשם היא עבירה יחידה וחד פעמית, יכול התובע להחליט, כי במקרה זה יש מקום להעניק לך הזדמנות נוספת ללא העמדה לדין ולסגור את התיק.
3) מצב משפחתי/ בריאותי/ כלכלי – נסיבות אישיות, כגון – משפחה מרובת ילדים, מפרנס יחיד, בעיות בריאות, מוות או מחלה קשה במשפחה, וכן מצוקה כלכלית יכולים להשפיע על התובע שבנסיבות המיוחדות, ובמצטבר לשיקול של חומרת העבירה, יש הצדקה לסגור את התיק. כאשר הנסיבות האישיות קשורות באופן ישיר לעבירה כך שהן מהוות את הסיבה לה או מצבו של האדם החמיר כתוצאה מהעבירה, לדוגמא: ניתן לסגור תיק משום שהאיש כבר "נענש בידי שמיים".
4) עבירה קלה – אלו רוב המקרים בהם אין עניין ציבורי בטיפול בתיק. התובע עושה את החישוב שעדיף לסגור את התיק מאשר לנהל אותו, מבחינת העלויות והתועלת לציבור בכלל. אלה עבירות שקבוע לצידן בחוק עונש נמוך מאד, ורק בנסיבות מאד קיצוניות ראוי להעמיד עליהן לדין.
5) עבירה ישנה – ככל שחולף יותר זמן מאז ביצוע העבירה כך קטן האינטרס הציבורי בהעמדה לדין. לא מדובר כאן בהתיישנות העבירה גופה (ראה להלן בתת הפרק על הגנות משפטיות סעיף 9). במקרים אלה עדיין אפשר להעמיד לדין, אבל התובע לוקח בחשבון שבגלל שעבר הרבה זמן מאז ביצוע העבירה יש סיכוי שהעדים לא יזכרו את האירוע, והיכולת שלו לנהל משפט ולהרשיע היא קטנה. גם עורך דינך יכול לטעון שהאינטרס הציבורי לא מתממש אם לא מעמידים לדין מייד לאחר שבוצעה העבירה. השיקול הזה נחלש במקרים שבהם העבירה בוצעה לפני זמן רב, אך התגלתה רק לאחרונה.
6) השלמה עם המתלונן – אם נפתח תיק בגלל תלונה שהוגשה נגדך, ובינתיים יושרו ההדורים בינך לבין המתלונן, זה שיקול משמעותי מאד מבחינת העניין הציבורי בהעמדתך לדין. התובע יכול להשתכנע, אם התלונה בוטלה, שאין יותר עניין ציבורי – לא בהיבט הצר של המתלונן ולא בהיבט הרחב של הציבור בכלל.
כדי שתיקך ייסגר מחוסר עניין לציבור לא די באחד השיקולים לבדו. צריך שיתקיימו לפחות כמה שיקולים, אשר במצטבר הם עשויים לשכנע את רשויות התביעה או את המשטרה, לסגור את התיק.
סגירת תיק בשל הגנה משפטית
1. כללי
קיימים מקרים בהם החוק לא מאפשר להרשיע אדם בעבירה, גם כאשר היא בוצעה בפועל. נסיבות מיוחדות, שהתקיימו בעת ביצוע העבירה, נותנות במקרים מסוימים הגנה משפטית למי שביצע מעשים שבדרך כלל נחשבים לעבירה. למשל: אדם נעצר בחשד לתקיפה, ומסתבר שהוא באמת הכה אדם אחר. למרות זאת, הוא לא יורשע ואף לא יוגש נגדו כתב אישום, אם הוא הכה אדם אחר כדי להגן על עצמו. החוק מתאר את המצב הזה בשם "הגנה עצמית".
פרט למצב של הגנה עצמית החוק מתאר עוד מספר מצבים בהם לא ניתן להרשיע בעבירה, וכשהם מתקיימים, חייבים חוקרי המשטרה או התובע לשקול זאת במסגרת שיקוליהם לסגירת התיק. בדרך כלל הסגירה איננה אוטומטית ועליך או על עורך דינך, לשכנע שאכן מתקיימת אחת ההגנות.
2. ההגנות המשפטיות
1) הגנה עצמית- מי שביצע עבירה כדי להגן על חייו גופו או רכושו, לא יורשע באותה עבירה. לדוגמא: אם אתה תוקף פורץ, שנכנס לביתך, ומאיים עליך בסכין, או אם אתה פוצע אותו, לא תורשע בעבירה של תקיפה או גרימת חבלה , כי עשית זאת כדי להגן על עצמך או על רכושך. או אם אתה מתערב בקטטה כדי להגן על מישהו שחוטף מכות, גם אם פגעת במהלך הקטטה באדם אחר, לא תורשע בתקיפה, כי עשית זאת כדי להגן על גופו של אחר. כדי להנות מהזכות של הגנה עצמית אסור להשתמש באמצעים חמורים יותר מאלה, שאתה מתגונן מפניהם. למשל: אם מישהו תוקף אותך באגרופים, ואתה שולף אקדח ויורה בו, החוק לא נותן לך הגנה ואתה תעמוד לדין. אתה יכול להתגונן רק באופן פרופורציונלי, שתואם את עוצמת התקיפה, שתקפו אותך. בנוסף, אסור להשתמש בזכות להגנה עצמית אחרי שהסכנה חלפה. למשל: במקרה של הקטטה, אם היא כבר הסתיימה, ומי שהותקף הולך אחרי יומיים, או אפילו אחרי חצי שעה, כדי להתנקם בתוקפים, זה לא נחשב הגנה עצמית. מותר להשתמש בהגנה עצמית רק אם אתה צריך להדוף את התקיפה באופן מיידי. דוגמא: אליהו קידר הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכך שירה בבטנו של רוני חרר, בנו של השכן, על רקע סכסוך בין המשפחות על מקום חנייה. לאחר ויכוח מילולי ממושך, לקחו רוני חרר ואחיו קרש עץ שבקצהו מסמרים ומוט ברזל, ועמדו להשתמש בהם כדי להכות בראשו של בנו של הנאשם. לכן שלף הנאשם אקדח וירה בבטנו של רוני יריה אחת. לאחר מכן ירה שלוש יריות נוספות, וכך נפצעה מרסיסי הקליעים גם השכנה, אמו של רוני. בבית המשפט טען הנאשם כי עומדת לו הגנת ההגנה העצמית, וכי נאלץ לירות ברוני משום שראה שהוא ואחיו עומדים להכות בראשו של בנו. בית המשפט בחן את תנאי ההגנה ומצא שהירייה הייתה מוצדקת, משום שנועדה להדוף התקפה מיידית על גופו של בנו של הנאשם, ושהנאשם לא יכול היה לדעת מראש שהריב יתפתח למצב בו יאלץ לירות. בנוסף קבע בית המשפט, כי העובדה שרוני נורה בבטנו ולא בראשו או בחזהו, מאפשרת לטעון הגנה עצמית גם בשל העובדה שהפגיעה הייתה פרופורציונלית לנזק שהנאשם ביקש למנוע. במקרה זה החליט בית המשפט לזכות את הנאשם לחלוטין- ת"פ (ירושלים) 237/95 מדינת ישראל נ' אליהו קידר.
במקרים בהם יצליח עורך דינך לשכנע את התובע כי פעלת מתוך הגנה עצמית, יסגור התובע את התיק נגדך, מחוסר אשמה.
2) צורך או כורח- קיימים מצבים בהם אדם חייב לבצע עבירה כדי להציל את חייו או את רכושו או את
חייו או את רכושו של אדם אחר, והסכנה נובעת לא מאדם שתוקף אותו אלא פשוט ממצב דברים נתון, כמו שיטפון, רעידת אדמה, מלחמה. למשל: אדם פורץ לבית, ומוציא משם רכוש רב שאינו שלו. בדרך כלל, זוהי עבירה עליה יועמד לדין. אבל, אם הוא פרץ לבית משום שהבית עלה באש והוא הוציא את הרכוש, כדי שלא יישרף כליל, במקרה הזה תעמוד לו הגנה משפטית שנקראת "הגנת הצורך". במקרה אחר אדם מבצע שוד. אם ביצע את השוד משום שאיימו על חייו ועל חיי בני משפחתו, הוא יכול ליהנות מהגנה משפטית שנקראת "הגנת הכורח". דוגמא: הנאשם, מחמוד אבו סרור הואשם בביצוע רצח איש השב"כ חיים נחמני, אשר היה מפעילו. אבו סרור תכנן וביצע את הרצח יחד עם שני שותפים. בערעורו לבית המשפט העליון טען להגנת הכורח, בנימוק שאולץ להצטרף אל שותפיו בהשפעת האיום שהופעל עליו. האיום היה, שאם לא יצטרף אליהם יפיצו עליו שמועה שהוא משתף פעולה עם שלטונות ישראל, ובכך למעשה ייגזר עליו גזר דין מוות. ביהמ"ש קבע שבמקרה הזה לא נשקפה לאבו סרור סכנה מוחשית ומיידית, ושבכל מקרה הוא יכול היה להגן על עצמו בדרך אחרת, של פנייה למשטרה. לכן קבע בית המשפט שהנאשם לא זכאי ליהנות מהגנת הכורח- ע"פ 3596/93 מחמוד אבו סרור נ' מדינת ישראל.
אם תצליחו אתה, או עורך דינך, לשכנע את התובע, כי ביצעת את המעשה מתוך כורח, וכי במקרה שלך מתקיימים כל תנאי הגנת הכורח, הוא עשוי להחליט לסגור את התיק. ליישום הגנת הכורח צריך לשים לב שלא מגזימים בתגובה ולא משתמשים באמצעים חמורים יותר מהסכנה הנשקפת מהאיום. למשל, אם אדם מבצע שוד אלים ומסכן חיי אדם בגלל שאיימו עליו שייקחו לו את הטלוויזיה, הוא לא זכאי להגנה, מכיוון שהנזק והסכנה לחיי האדם הטמונים בשוד חמורים יותר מהסכנה שייקחו את הטלוויזיה, שהיא סכנה לרכוש בלבד.
3) צידוק- אתה יכול ליהנות מהגנה משפטית אם ביצעת את העבירה מכוח תפקיד או פקודה. למשל – חייל שמקבל פקודה לפרוץ לתוך בית ועושה כן, מוגן בהגנת הצידוק למרות שזאת עבירה. דוגמא: שוטר מג"ב, שפיק חדיד, ששירת במחנה הפליטים בחאן-יונס, הואשם בירי לעבר תושב מחנה הפליטים, אשר גרם לעיוורון באחת מעיניו. חדיד ירה כדורי גומי במהלך ניסיון לדכא התפרעות במחנה הפליטים. בית המשפט זיכה את חדיד, לאחר שקבע, כי התביעה לא הוכיחה שחדיד לא פעל כדין, ולמעשה העניק לו את הגנת הצידוק- ת"פ (באר-שבע) 76/90 מדינת ישראל נ' שפיק בן פואז חדיד.
4) טעות- המקרים בהם ביצעת עבירה בטעות, החוק מעניק לך הגנה משפטית, אשר בגללה התובע יכול להחליט לסגור את התיק נגדך. "טעות" הכוונה: טעות בעובדות, ולא טעות בחוק. למשל: אם חשבת שמותר לפי החוק להחזיק מריחואנה בבית, וטעית, הטעות הזו לא מזכה אותך בהגנה, שכן אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, אלא אם תוכיח שהטעות שטעית לגבי החוק הייתה בלתי נמנעת באופן סביר (ראה פירוט להלן). אבל, אם טעית וחשבת שאתה מחזיק קופסת סיגריות מטבק רגיל, ולמעשה הסיגריות מכילות "גראס", זו טעות עובדתית, ואתה לא תעמוד לדין או אם יתנהל משפט, תזוכה.
לא בכל מקרה של טעות עובדתית ניתן לכסות בצל הגנת הטעות. הטעות צריכה להיות כנה וסבירה. כדי שהתיק ייסגר עורך דינך צריך לשכנע את התובע (או את בית המשפט), שבאמת האמנת שמתקיים מצב דברים, שהוא למעשה שגוי, וכי הטעות שטעית היא טעות שכל אדם אחר במקומך היה טועה. התנאי הזה הוא לא תנאי הכרחי, בכל העבירות, אבל הסבירות חשובה לעניין מהימנות גרסתך. המשמעות היא, כי בית המשפט יכול להחליט שבגלל שהטעות היא כל כך אבסורדית, עד שלא ניתן להאמין, שהיא כנה. דוגמא: בעילת קטינה מתחת לגיל 16 היא עבירה גם אם הקטינה מסכימה לקיום יחסי מין. עופר בן בנימין הואשם באונס ובביצוע מעשה סדום בבת 14. הוא טען שהיא הסכימה למעשים, ושחשב שהיא בת 17. בטענה זו ניסה להתגונן בהגנת הטעות שבעובדה. בית המשפט קבע שגם אם היה משתכנע שהמתלוננת הסכימה למעשים, הוא לא יכול לקבל את טענת הטעות, מפני שהיא טענה לא סבירה. כלומר, אי אפשר להשתכנע שהטעות היא כנה, בעיקר בגלל שהיא אבסורדית: המתלוננת נראית ומתנהגת כמו ילדה מאד צעירה, ואי אפשר להאמין לנאשם שחשב שהיא בת 17. לכן דחה בית המשפט את טענת הנאשם והרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו- ת"פ (תל אביב-יפו) 484/94 מדינת ישראל נ' עופר בן בנימין.
במקרים נדירים מאד אפשר להשתמש בהגנת הטעות שבחוק. החוק קובע שאם לא ידעת שמעשה מסויים הוא אסור, תוכל להנות מהגנה רק אם לא יכולת לברר את המצב החוקי האמיתי בצורה פשוטה וסבירה. דוגמא: שבח רפאל ניהל נגריה באיזור מגורים תל אביב, וקיבל מהעיריה רשיון להפעלת עסק. כעבור כמה שנים הוגש נגדו כתב אישום משום שלפי דיני התכנון והבנייה אסור להפעיל נגריה באותו אזור מגורים. רפאל התגונן בטענת הגנה- טעות שבחוק. הוא טען, שלא ידע על האיסור להפעיל את הנגריה, והסתמך על האישור שקיבל מהעיריה לשם הפעלת העסק. בית המשפט קיבל את הטענה, וקבע שיש הגנה גם בגלל "טעות משפטית". ההגנה חלה כאשר גם באמצעות בירור סביר לא ניתן למנוע את הטעות. בית המשפט קבע שרפאל ערך בירור בעיריה ובכל זאת לא יכול היה לדעת שמעשיו אסורים, ולכן זיכה אותו מכל אשמה- ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק ישראל ז"ל ואח'.
5) זוטי דברים- החוק מעניק הגנה למי שנאשם בדברים שהם קלי ערך. למשל: אם מוגש כתב אישום
בשל גניבה של חפץ חסר ערך או בוצעה עבירה קלה מאד שכתוצאה ממנה לא נגרם כל נזק, יכול עורך הדין לשכנע את בית המשפט (ובשלב מוקדם יותר – גם את התובע), כי אין מקום להרשיע או שאין מקום להעמיד לדין בגלל "זוטי דברים". דוגמא: יובל בן ארי היה מנהל של חברה קבלנית והגיע לאחד הבניינים,שבנתה החברה יחד עם עובדים נוספים,כדי לתקן משאבת מים. אחת הדיירות התנגדה לביצוע העבודה, וחסמה בגופה את ארון ברזי המים. לאחר שביקש ממנה לזוז והיא סירבה, אחזו בה בן ארי ועובד נוסף והרימו אותה לכוון דלת דירתה. כתוצאה מכך נגרמו לה שטפי דם קלים ושריטות קטנות בידיים. בית המשפט קבע שבמקרה הזה היו נסיבות מיוחדות שהפכו את המעשה לקל ערך. זאת משום שבן ארי הגיע למקום כדי לבצע עבודה שהיא לתועלת כל הדיירים, הוא שהה בבניין ברשות ולא היה מסיג גבול, הוא שב וביקש מהדיירת לאפשר לו לבצע את העבודה, התנהגותה של הדיירת עצמה הייתה תוקפנית ולא נקייה מדופי, ובנוסף מידת הכוח שהפעיל בן ארי הייתה קטנה וגם הנזקים שנגרמו בנסיבות אלה החליט בית המשפט לזכות את בן ארי- ע"פ (תל אביב-יפו) 2125/94 יובל בן ארי נ' מדינת ישראל. למתלוננת הם קטנים.
לעיתים קרובות מחליט התובע בנסיבות אלה לסגור את התיק בשל "חוסר עניין לציבור", כאשר העובדה שהעבירה היא קלה מאד או שלא נגרם כל נזק, משפיעה על מידת האינטרס הציבורי לטפל בתיק, ויכולה באופן זה להביא לסגירתו.
6) שכרות והעדר שליטה- לא ניתן להרשיע אדם בביצוע עבירה אם בזמן שביצע את העבירה לא הצליח
לשלוט בגופו ובתנועותיו. למשל: אם אדם עובר התקף במהלכו הוא סובל מעוויתות ופרכוסים, ובמהלך ההתקף הוא פוגע באנשים או גורם נזק לרכוש. במקרה הזה, למרות שהוא ביצע את המעשה בפועל, לא ניתן להרשיע אותו בביצוע העבירה, כי הוא לא היה בשליטה. ישנם מצבים נוספים של העדר שליטה בהם לא ניתן להרשיע בעבירה, למשל: שינה, או היפנוזה. אם התובע משתכנע שבזמן ביצוע המעשה, בו אתה חשוד, היית במצב של העדר שליטה, הוא יכול לסגור את התיק. דוגמא: איגור ליסאקוב הועמד לדין באשמת הריגה, בכך שבזמן שהיה מאושפז בבית חולים ניתק את אחת החולות מצינור ההנשמה אליו הייתה מחוברת ובכך גרם למותה. בית המשפט הורה לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית בה נתגלה שהוא סובל מהתקפי פרכוסים שנובעים מכך שהוא מכור לאלכוהול מזה 18 שנה. בית המשפט קבע, על סמך חוות הדעת, שבזמן שהנאשם ניתק את החולה ממכשיר ההנשמה הוא היה במצב של התקף, אשר מנע ממנו את השליטה על מעשיו, וזיכה אותו מכל אשמה- ע"פ (באר שבע) 7472/97 מדינת ישראל נ' איגור ליסאקוב.
לא תמיד אפשר ליהנות מהגנה של העדר שליטה. אם נכנסת למצב של העדר שליטה מתוך מודעות, תהיה אשם בביצוע עבירה. דוגמא: נניח שאדם יודע שהוא חולה במחלה שגורמת לו להתקפים אלימים, במהלכם הוא מאבד שליטה על גופו. אותו אדם מסוגל למנוע את ההתקפים האלה אם הוא לוקח תרופות בזמן. אם אדם מתכנן לא לקחת את התרופות, ולהיכנס למצב של התקף, כשהוא נמצא ליד אנשים, שהוא מעוניין לפגוע בהם, אזי החוק לא יעניק לו את ההגנה, והוא יורשע בעבירה, למרות שהיה במצב של העדר שליטה. זאת אומרת, אפשר ליהנות מההגנה הזו רק אם לא נכנסים למצב של העדר שליטה בכוונה.
החוק גם נותן הגנה למי שהיה שיכור או בהשפעת סמים בשעת העבירה, ולכן לא שלט על מעשיו. ההגנה עומדת רק למי שהכריחו אותו להשתכר או להשתמש בסמים, או שלא היה מודע לכך שהוא משתכר או משתמש בסמים, ולא למי שהכניס את עצמו למצב שכרות בצורה מודעת. דוגמא: הנאשם, תאופיק גו'בראן, תושב ג'סר א-זרקא, הואשם בדקירת אדם אחר, תושב כפרו. הוא טען שהיה שיכור במהלך האירוע, וזאת משום שחזר מ"חפלה" בבית דודו, שם הכריחו אותו לשתות משקאות חריפים. בית המשפט קבע, שאין בכך כדי לשלול את העובדה, שהוא נכנס למצב של שכרות מתוך מודעות ושליטה על מעשיו, ולכן גם אם היה שיכור בעת האירוע אין הוא זכאי ליהנות מהגנת השכרות- ת"פ (חיפה) 98/96 מדינת ישראל נ' תאופיק ג'ורבאן.
7) מצב של אי שפיות- אי אפשר להעמיד למשפט פלילי את מי שסובל מאי שפיות ובשעת ביצוע העבירה
היה לא שפוי. החוק מגדיר את ההגנה המשפטית של אי שפיות כמחלת נפש או כליקוי בכושר השכלי. כדי ליהנות מההגנה הזאת צריך להראות שהמחלה או הליקוי שללו ממך את היכולת להבין את המעשה (לדעת אם הוא טוב או רע) או להימנע מהמעשה. בתי המשפט נוטים לפרש בצמצום את המונח "מחלת נפש", בעיקר בהקשר של הגנת אי שפיות. זאת אומרת, לא כל אחד שנבדק אצל פסיכיאטר או שאושפז במוסד לחולי נפש הוא בהכרח חולה במחלת נפש ויוכל להנות מההגנה המשפטית של אי שפיות. דוגמא: בוריס קיסר הואשם ברצח אישתו באמצעות מכשיר חד בו הכה בראשה. לאחר האירוע ניסה קיסר להתאבד ובעקבות כך אושפז ונבדק ע"י הפסיכיאטר המחוזי. הפסיכיאטר המחוזי קבע, שהוא סובל מבעיות נפשיות, אך לדעתו הן לא גרמו לו לבלבול מנטלי, עד שלא היה מסוגל להבין את המשמעות החוקית של מעשיו. בית המשפט קבע, שקיסר ידע היטב את טיב המעשה שביצע, וגם ידע שהמעשה אסור הן מבחינה מוסרית והן מבחינה חוקית, זאת מכיוון שקיסר עצמו תיאר את מהלכיו: מיד לאחר שאשתו מתה כיסה אותה בשמיכה, כתב מכתב, סגר את הדירה, נטל כמות גדולה של גלולות שינה ואחרות כדי להתאבד, כיבה את האורות, וכנראה, הסתיר את המכשיר בו בוצע המעשה. כל אלו אכן מצביעים על חשיבה מודעת, ולא על בלבול, שמנע ממנו, להבחין בין טוב לרע, בין מותר ואסור – ע"פ 687/85 בוריס קיסר נ' מדינת ישראל. המסקנה היא, כי לצורך התנאי של 'מחלת נפש' מן הבחינה המשפטית, אין די בהפרעות נפשיות קלות. צריך להוכיח שהנאשם לוקה בסטייה חמורה מן הנורמה, כלומר בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות. במקרים מסוימים ניתן לשכנע בכך את התביעה לפני הגשת כתב האישום, והיא תסגור את התיק.
8) שינוי החוק לטובתך- חוק העונשין קובע כי אם עברת עבירה, ולפני שהועמדת עליה לדין החוק שונה,
ואין המעשה מהווה עוד עבירה, יחול עליך החוק החדש, המקל, ולא החוק הקודם, המחמיר. למשל: עד לפני מספר שנים קיום יחסי מין בין בני אותו מין נחשב עבירה פלילית. כיום, עבירה זו פסה מן העולם. אם בעת החוק הקודם היה נעצר אדם באשמת הומוסקסואליות, והוגש נגדו כתב אישום, הרי שעם שינוי החוק לטובתו מופסקים באופן אוטומטי ההליכים בתיק. אם האדם נשפט והורשע – ישוחרר ותמחק הרשעתו. זהו מצב נדיר, אך כשהוא מתרחש חייב התובע לסגור את התיק.
9) התיישנות העבירה- כאשר העבירה בוצעה לפני זמן רב מאד, חל כלל ההתיישנות, ולא ניתן יותר להעמיד לדין על ביצוע העבירה. אם התביעה מקבלת תיק ובו ראיות על עבירה שנעברה לפני זמן רב, ותקופת ההתיישנות חלפה, אין לה סמכות להעמיד לדין, והיא חייבת לסגור את התיק.
תקופת ההתיישנות מתארכת ככל שהעבירה חמורה יותר, בהתאם לעונש הקבוע לצד העבירה בחוק, למשל: על עבירות שהן פשעים, שקבוע להן בחוק עונש מאסר עולם או מוות, יש תקופת התיישנות של 20 שנה (למשל – עבירה של רצח או של ריגול); לעבירות שהן פשעים "רגילים", שעונשם מעל 3 שנות מאסר, כמו אונס, ביצוע מעשה מגונה, התפרצות לבית מגורים או שיבוש מהלכי משפט, יש תקופת התיישנות של 10 שנים; לעבירות מסוג עוון, שהן קלות יותר, כמו תקיפה שלא גרמה לחבלה, גרימת נזק לרכוש והוצאת צ'ק ללא כיסוי יש תקופת התיישנות של 5 שנים; לעבירת תעבורה קלה- חטא- יש תקופת התיישנות של שנה אחת.
כל ניהול הליך משפטי בתיק מפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות. למשל: אם אתה עומד לדין על עבירה של תקיפה, והמשפט נמשך מעל 5 שנים, אז העבירה לא מתיישנת. לעומת זאת, אם ההליכים המשפטיים החלו, כמו- פתיחת חקירה, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית משפט, וההליך נפסק, מתחילים מחדש את ספירת תקופת ההתיישנות מיום ההליך האחרון. למשל: אם ביצעת עבירה של תקיפה ב1999- ומגישים כתב אישום בשנת 2001, העבירה לא תתיישן עד שנת 2006. זאת אומרת: סופרים חמש שנים מיום ההליך האחרון בתיק. אם עברו חמש שנים – העבירה תתיישן, ועל התביעה לסגור את התיק או לעכב בו את ההליכים (ראה פרק עיכוב הליכים באוגדן).
חשוב לדעת!!! גם אם הצלחת, ותיקך נסגר עדיין יש סמכות לתביעה לחזור בה מהחלטתה שלא להעמידך לדין. היא יכולה בכל עת לעיין מחדש בהחלטתה לסגור את התיק, לשנות את דעתה, ולהגיש כתב אישום.מסיבה זו רצוי שעורך דינך ידגיש נקודות רבות ככל האפשר בדיון על סגירת תיקך, על מנת שההחלטה לעיין מחדש בהחלטת הסגירה תצטרך לעבור משוכות רבות ככל האפשר.