יש תקווה לרשעים

פרק 15: יש תקווה לרשעים

"הלו, עורך דין קהאן?"

"מדבר,"

"מכובדי, זה משה חדד, אני מציע שניפגש. יש לי חומר נוסף שיכול לעניין אותך בקשר לגברת איריס לוין."

קהאן תהה אם התוספת "גברת" הנלווית באופן קבוע לשם איריס לוין יש לה טעם אירוני. הפעם במיוחד נדמה לו ששמע טון כזה, שיש בו קורטוב של זלזול בגברת. הוא היה סקרן והגיע למחרת לתל אביב כדי לפגוש את החוקר הפרטי ולשמוע מה בפיו.

קהאן נכנס למשרדו של חדד והיה המום משפע הציוד האלקטרוני שהיה פזור בכל פינה על השולחן, על המדפים ועל הרצפה. עשרות מכשירי הקלטה, טייפים מכל הגדלים, זעירים כמו קופסת גפרורים וגדולים כמו של הכושים בהארלם, אוזניות, מסרטות וידאו, קלטות, טלפונים מכל הסוגים.

"אני חוקר עכשיו פרשה של נערות ליווי בתל אביב. הגעתי בחקירות שלי למכון עיסוי מסוים והתברר שאיריס לוין נתנה להם שירותי ייעוץ."

"מה אתה אומר! פרט פיקנטי ביותר." גירד קהאן בזקנו.

"יש לי מסמכים תומכים. כמובן שהיא לא נתנה חשבונית עבור השירות, אבל יש כאן שני פקסים בנידון."

"זה פשוט גדול. הלוין הזאת נראית לי כמו מכרה זהב. תן לי להתייעץ עם הלקוחה שלי ואני חוזר אליך."

האישור נשלח והזהב אכן נתגלה. בכתבה שארגן קהאן בדרכים עקיפות, דרך בת כיתה שלו מבית הספר התיכון שהייתה לעיתונאית, התפרסמה כתבה שהכותרת שלה הייתה: "מאדאם ישראלית ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם". הכתבה פירטה שלוין אמנם הגיעה למעמד של ניהול בית בושת ונתנה שירותי שיווק בענף הבשר החי בהולנד. קצה הכתבה קשר אותה לעודד גאון, מנהל בכיר ב"יקבי הגאון", והתברר שהיא מוכרת לו שירותים כאלה ואחרים במסווה של רומן.

"הלו, קהאן? ראית את העיתון היום?" צווחה והשתנקה עמליה בטלפון. קהאן גיחך מתחת לשפמו.

"לא, מה כתוב?"

"קהאן, רוץ מהר או תשלח מישהו. אתה חייב. תלמד מי זאת איריס לוין. תמיד ידעתי שהיא זונה בת זונה, אבל התייחסתי לזה רק כאל דימוי, לא ידעתי שזה גם היה המקצוע שלה. ראית את האח הדפוק שלי? על גבו היא התקדמה יפה? מעניין אם בעלה יודע על עברה. אוי, קהאן, מעניין מה אומרת עכשיו אשתו הצדקת של עודד."

"תביני דבר אחד, עמליה?" קהאן עיבה את קולו עד למקסימום. אבל היא לא נתנה לו את התענוג להטיף לה עכשיו. כך או כך הוא התנפח כל כך באזור החזה עד שאפשר היה לחשוב שמייד יתחיל לרחף בחדר כאילו היה בלון הליום. שניה אחרי שסגרו הגיע טלפון ממשה חדד:

"מכובדי! לא לכך התכוון המשורר? "

"אדוני! קנינו את המידע בכסף טוב, איזה שימוש אנחנו עושים בחומר זה לא עסקך."

"עורך דין קהאן. אני מתפלא עליך. ראשית, אתה עובר עבירה בעניין זכות הפרטיות שלה. שנית, אתה מפר את החוזה בינינו, שבו חתמת כי אתה מתחייב לעשות בחומר רק שימוש משפטי."

"חדד ידידי, תירגע. אם היא רוצה היא מוזמנת לתבוע אותי תביעת דיבה. וגם אתה מכוסה. כדי שתהיה מכוסה לא שיתפתי אותך. אבל דע לך שיש בידי תצהירים של שלושה עדים המאשרים את המידע שמסרת. שמך לא יעלה וידך לא הייתה בדבר. אפשר להניח כי המידע הגיע אלי דרך העדים. אתה יודע שהעולם קטן, ומי שהיה בסיירת מרושת היטב בין הגברים, ומצאתי שלושה שהיו אצלה, וזכו באופן אישי לקבל את שירותיה."

"אני כועס. אני חושב שזה היה מיותר. בשביל מה היית צריך לרוץ לעיתון?"

"ראשית, לא רצתי. ידי לא הייתה בדבר. הכתבת קיבלה את החומר דרך העדים, כולנו מסודרים ובא לציון גואל."

"לא כל הדרכים כשרות אדוני, אני לא רגיל לעבוד ככה. חבל, חבל מאוד. מה בדיוק רצית להשיג? רצית להרוס את הבן אדם?"

"אתה הרי יודע מה הוא עשה למרשתי, למה להתעלם מהסבל שגרם לה. אתה יודע איך זה הולך בבתי המשפט שלנו, הוא הולך לצאת מזה נקי, היא הולכת לשלם הון תועפות ולצאת כשחצי תאוותה בידה. זה צודק לדעתך? עכשיו אשתו תדע, למשל."

"יכולת ללכת ולהראות לה את החומר, למה להראות את זה גם לעולם ואשתו?"

"זו בדיוק הנקודה. תאר לך את הזוג גאון, העסוק בבניינו של בית כנסת בעירם הקטנה, תבין דבר אחד."

"מה אני אגיד לך, בעיני זה פסול, הפרת את החוזה שלך אתי, ולא הייתי מצפה מעורך דין שלא יכבד חוזה."

"לקחתי בחשבון שאתה לא תעשה מזה עניין."

"אל תהיה בטוח. אני עוד צריך לחשוב על זה."

והחגיגות בירושלים עברו בצורה אלחוטית אל כל מי שעמליה הכירה מאז ועד היום. והעיר שושן צהלה ושמחה.

בכמה נקודות יישוב אחרות בארץ ישבו אנשים קודרים ביותר, גיבורי הדרמה של העיתון הנפוץ ביותר במדינה. איריס צלצלה לעודד ובכתה. פשוט לא יכלה להגיד אף מילה אחת ברורה. עודד שתק מהעבר השני של הקו, לא היו לו מילות נחמה רבות. הוא עצמו היה זקוק לתמיכה עכשיו. איך יחזור היום מהעבודה. הקו המוביל מביתו למפעל נדם. השתיקה הזאת הייתה מבהילה יותר מכל התפרצות שפחד ממנה בהתחלה. קיבתו מתהפכת עליו. הוא מסדר את שולחנו בקפידה יתרה, נמנע מטלפונים בענייני עבודה , ומושך כל דקה לפני השיבה הביתה. הוא שב ומעיין בתיאורי המין שהכתבת סלסלה וסלסלה בהם, תפרה אותם זה לזה, את מכון העיסוי התל אביבי הפועל ללא רשיון עם מפעל הזנות המאושר בהולנד, עד שהיו למעיל אחד שכיסה שני עמודי אמצע, מלווה בתמונה של איריס בדרך למתן העדות בבית המשפט, מנסה להסתיר את פניה בתיקה הסמלי. עודד לא הצליח לדמיין לעצמו מה יהיה. כל תמונה המתארת את העתיד לא צפה. המסך היה שחור. ריק. הוא לא הצליח להפעיל את המוח ולראות סרט כלשהו. הוא היה מוכרח להתבודד במשרדו. לא יכול היה לשמוע קול של איש, בטח לא את זה של איריס. הוא הביט כל רגע לעבר השפופרת, אפילו בדק כמה פעמים אם יש קו, וציפה ברגישות שאין לשאתה, כשכל קצות העצבים חשופים, לרגע בו אשתו תדבר אליו. הוא כמעט התחנן למכשיר בבקשה שיצלצל. אחר כך כמעט שבר אותו, מטיל את כל האחריות לשתיקתה עליו. אשתו עמדה בשתיקתה. טקטיקה של עינויים בלתי מוכרת לעודד. אולי אם היא תדבר, תכעס, תאיים להתגרש, ידע סוף סוף מה יהיה. הוא ציפה שהיא תקבע את העתיד. הוא היה כנוע ורופס והיה מוכן לקבל עליו כל מה שתגזור.

אשתו עמדה אותו בוקר לקיים חוג בית, הרצאה על המגמות הרפורמיות החדשות, וההבדלים בינן לבין המגמות הקונסרבטיביות. בסוף ההרצאה הייתה אמורה להתרים את שועי וחורי הכרמל ומורדותיו עבור בית הכנסת החדש. איש לא הגיע והיא לא הבינה מדוע. עד שטובה, השכנה טובת הלב הביאה לה את העיתון. עולמה חשך. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. פתאום נכנסה למכונית וירדה לקיסריה, לשפת הים. היא הלכה הלוך ושוב הלוך ושוב, עד שהגלים הרגיעו אותה מעט. יותר משכעסה על בעלה פחדה מאיריס לוין. היא הייתה אשמה בדיוק כמו בעלה. היה לה סוד אפל להסתיר מפניו. היא ריכזה את כל כישוריה כדי לבנות סיפור כיסוי על חטאה שלה, היה לה ברור כמעט לגמרי שהדבר שמפניו פחדה כל חייה מאז נישאה, יתגלה עכשיו. איך להסתיר איך להסתיר. כל רעיון לא בא. במי להיוועץ, אל מי לפנות. לא היה לה אל מי לפנות.

בימים הבאים המשיכו הכתבות להתגלגל. כל עיתון ראה לעצמו לעסוק בזוג גאון. הוסיפו עוד פרפראות כהנא וכהנא. בבית היה הגיהינום רותח בשתיקות העיקשות של דינה. עודד בכה, התחנן, זעם, הכה באגרופים על הקירות. הילדים התחבאו כמו עכברים. הוא לא הצליח לשבור אותה. היא לא אמרה מילה. הוא לא יכול היה להבין את התגובה והניח שזהו ביטוי להלם נוראי. הוא ביקש, תדברי אתי, תגידי משהו, תענישי אותי, תצרחי, תרביצי לי, אני אעשה כל מה שתגידי לי, השתיקה שלך היא עונש יותר גדול מעזיבה. דינה הייתה זקוקה לטיפול. היא הסתגרה בחדרה, היו סימנים ברורים להתקפי חרדה פראנויים, עודד לא ידע את נפשו, הוא חיפש כל עזרה אפשרית עבורה. היא סרבה. איריס צלצלה כמה פעמים וכשלא נענתה העבירה מסרים של סחטנות. היא איימה להסגיר את עודד לאחיו בכל מיני עניינים שלא פרטה אותם בהודעותיה, אבל עודד הבין. דינה לא הייתה מוכנה לשמוע על פסיכולוגים, פסיכיאטרים ושאר אנשי מקצוע. היא פחדה מכולם. בשמונה בערב עברה דינה למצב של התרגשות עמוקה. היא התחילה לנשום במהירות נשימות קצרות, קצביות, רדודות. הוא הניחה את ראשה בין ברכיה ועצרה את נשימתה, אך ללא הועיל. היא קמה מקצה המיטה שלה והחלה לצעוד הלוך ושוב בחדרה, לוגמת אוויר בלגימות גדולות. עוד קצת שאיפות יתר של חמצן והיא תאבד את הכרתה. ברגע האחרון נזכרה! שקית נייר חומה. איפה שקית. לא של ניילון, של נייר. היא החלה לחטט בידיים רועדות במגרות, ולפתע נמצא לה שקית נייר חומה ובה עשרות כפתורים ישנים. היא שפכה את תוכן השקית על הרצפה והכפתורים נפלו ברעש והתגלגלו בעשרות צבעים על הרצפה. היא נרגעה. שלווה גדולה סימנה סביבה עיגול כמין הילה. היא שכבה במיטה וחשבה. היא שכבה וחשבה עד חצות, עד שלפתע היקום התבהר והיא ידעה מה לעשות.

השעה הייתה לקראת חצות כשהיא התגנבה בשקט למבוא הבית ולקחה מארונית הטלפון את דפי זהב. היא לא רצתה עכשיו בשום אופן להיתקל בעודד. הכל היה מחושב היטב. היא דפדפה ומצאה את המודעה הגדולה ביותר של משרד עורכי דין וטלפנה לנייד. עורך דין ילון זאבי, שם מוזר חשבה לעצמה, והוא ענה.

"אני מקווה שעוד לא מאוחר," היא אמרה בקול שלא היה מוכר גם לה עצמה, כל כך הרבה זמן שתקה. "אבל אני מוכרחה את עזרתך, אני יודעת שאולי זה לא דחוף ואולי זה לא מוצדק להפריע לך בשעה כזאת."

"כן?" ענה עורך דין זאבי בקול של כורסה עם עיתון ורגליים למעלה.

"אני רוצה לפתוח תיק גירושים נגד בעלי. יכול להיות שמחר בבוקר כבר לא יהיה לי אומץ."

"זנית?"

"מה?"

"לא חשוב, ילדים יש?"

"שלושה."

"גילאים?"

"שלוש, שמונה ושלוש עשרה."

"גבר נוסף מעורב בפרשה?"

"אני לא יכולה לענות לך על השאלה הזאת ככה בטלפון."

"זאת אומרת שיש. גבירתי. את צריכה לפתוח תיק בבית דין לענייני משפחה. אם הוא יפתח תיק ברבנות לפניך, תיאלצי לעבור גיהינום ברבנות. שם הם יתעניינו במוסר שלך ויחטטו בפרטי חייך. בבית הדין לענייני משפחה הם ענייניים, בודקים דיני רכוש, ילדים, מזונות וכו'. את יודעת אם הוא פתח תיק נגדך ברבנות?"

"אני לא מאמינה. נדמה לי שאני הראשונה שהתאוששה מההלם ויודעת מה לעשות מבין שנינו."

"אז תגיעי עכשיו למשרדי. אנחנו נתגייס לעזור לך, הצוות שלי ואני ועד הבוקר את תהיי מוכנה. קוראים לזה מרוץ סמכויות. את רוצה לנצח במרוץ?"

"אני מוכרחה לנצח. אני מוכרחה למנוע את הרבנות, זאת כל הנקודה."

"אז תגיעי!"

"מה לתל-אביב?"

"התחלנו! ברור שלתל אביב, מה את מחוץ לעיר?"

"אני גרה בזיכרון אברהם. עכשיו חצות. אני באמת לא יודעת."

"גבירתי! שלושת רבעי שעה את אצלי. גם אני לא נהנה לצאת מנעלי הבית שלי בשעה כזאת. אבל זאת הדרך. לא לשווא פנית דווקא אלי."

"טוב, אני אבוא."

כל הלילה עבדו שני מתמחים תחת פיקוחו של עורך דין זאבי, אשר בעצמו ישב ושתה כוס תה צמחים מול מרשתו החדשה, ונמשך אליה בעבותות קסם.

"אני אומר לך, מתחת לפיאה הנוכרית, ולשמלת השק הזאת, מסתתרת אישה יפהפיה בעלה חזה מפואר."

"איך אתה יכול לראות." היא אמרה בעיניים כבויות ובטון מלא צער.

"כל הדתיות הזאת נראית לי כמו תחפושת. צאי מזה. בואי החוצה. לחופש נולדת."

"אילו רק ידעת על מה אתה מדבר."

אבל המחמאות, החום והכתף שהושיט לה עשו את שלהם. עד השעה שמונה בבוקר היא כבר הייתה שלו. הם רצו לבית הדין לענייני משפחה בחדרה.

"תחתום לי כאן, ותציין את השעה ואת הדקה המדוייקת." ביקש עורך דין זאבי. אחרי שהטפסים מולאו כל הלילה ונחתמו כהלכה, פנו השניים לחתום את הישגם זה ב"נשיקה צרפתית" מאפיה סמוכה, וזללו לחמניות טריות שהעלו ריח מגרה ומחלחל עמוק לתוך הנחיריים והנשמה.

עודד, שנתו נדדה. הוא קם להציץ אל החדר בו הסתגרה אשתו, בשעה שש לפנות בוקר, ולתדהמתו לא מצא אותה. הוא יצא לחפשה בגינה, בסביבה, בכל חדרי הבית, בנייד, ופתאום הבין שאין מה לדאוג לה אלא לעצמו.

הוא צחצח במהירות את השיניים, זרק על עצמו ז'קט, זינק אל האוטו וטס לחיפה לעורך דין שמואל ישראל שטיפל בעבר בענייני המשפחה.

"אבל אני טוב בחוזים לא בדיני אישות," שיפשף שמואל ישראל את עיניו בשבע וחצי בבוקר.

"בוא, ישראל, כמו שאתה. אין זמן. אנחנו נמצאים ברחוב החלוץ. בית הדין הרבני זה בדוד המלך, יקח לנו עשר דקות ברוטו להגיע לשם, אני מקווה שבשעה כזאת נמצא חנייה בלי בעיות. שמונה אנחנו שם פותחים תיק. אני חייב להגיע בפתיחה.

עורך הדין נשא את אפו שדמה לתות שדה אדמדם עם כל הנקבוביות התפוחות, חולצת הפלנל המשובצת בחום וכחלחל הייתה תלויה עליו, חצי בתוך המכנסים חצי מחוץ להם, והוא מדדה אחרי עודד גאון ונגרר אחריו לבית הדין הרבני. השעה הייתה שמונה בדיוק. התוכנית עמדה להצליח. אפילו חניה נמצאה להם ברחוב צייטלין המקביל. הם הגיעו בהליכה מהירה, ונכנסו פנימה כרוח סופה. רק בפנים התברר שנכנסו בכניסה הלא נכונה. גאון התעצבן: "אתה לא רואה שאנחנו במתחתנים, על מה אני מדבר איתך כבר חצי שעה, על גירושים, ישראל, על גירושים." הם רצו שוב החוצה לרחוב ונכנסו פנימה בכניסת המתגרשים. דווקא יפה שהם מפרידים, מלמל עורך דין שמואל ישראל, שכבר שנים רבות חי באלמנותו ושכח איך מתחתנים או מתגרשים. הם הגיעו למודיעין, הפנו אותם לחדר, תור לא היה , השעה הייתה שמונה ושבע דקות, הפקיד כבר ישב במקומו, מתארגן עוד עם הסוכר לתה, אבל גאון הושיב אותו מיד לעבודת הניירת. תמונות? לא, לא ידעתי, ארבע מאות שבעים שקל רק במזומן? גם זה אין לי. טוב אני רץ להביא. התיק היה מוכן בסביבות השעה תשע. עודד היה מרוצה. הוא לא ידע איפה אשתו מסתובבת עכשיו, הוא קיווה שתסלח לו ושהכל ישוב על מקומו בשלום, אבל איש העסקים פעל מתוכו. הוא הבין ולא הבין שהיא לא תסלח, ואם תרצה להתגרש, מוטב שיהיה הוא הראשון שיגיע ולרבנות. כל נשוי וותיק, בעיקר מהמין הזכרי, יודע את העובדות האלמנטריות האלה. עכשיו ישב לו במסעדה ביתית קטנה וכשרה, "תענוג" שמה, בקצה רחוב דוד המלך ונח על זרי הדפנה. עכשיו, הוא ידע, הקלפים בידיו, ולמרות שהוא אשם, אל לפרשה לעוור את איש העסקים שבתוכו, עליו להתגונן פן ימצא את עצמו נטול רכוש. עורך דין שמואל ישראל חזר לישון. הם היו שלווים ורגועים עד שהוזמנו לדיון ראשון שהתנהל להפתעתם? בבית הדין לענייני משפחה. הם לא הבינו מה מתרחש. דקות ארוכות עברו בבירורים עם השופטת קוסובסקי עד שהוברר סופית שהם הפסידו במירוץ בגלל שבע דקות גורליות. עודד רצה לנפח לעורך דינו עין.

"אולי הצדדים מוכנים לשקול גישור?" שאלה השופטת. הצדדים סרבו פה אחד ומייד. השופטת לא ציפתה להסכמה. רוב הזוגות מונעים על ידי נקמה, שנאה ומעט מאוד ידידות. בדיון הראשון נפסקו מזונות זמניים, ונקבע מועד לזימון עדים. בתוכנית עורך דינה של אשתו היה להזמין לדוכן העדים את רואה החשבון של המפעל, את האחים גאון, ועוד פונקציונרים שיעידו על רכושו. היה חשש שגם תורה של הגברת לוין יגיע.

דינה יצאה בהרגשה טובה, לא כן עורך דינה. ילון נמשך בעבותות ברזל אל הגוף שדמיין מתחת לחצאיות הזקנות ולפיאה הנוכרית המבגרת. הוא ראה את הרי ירושלים בעיני רוחו והבין שיוכל להגיע לפסגות של אושר בזרועותיה של אישה עדינה זו, המחביאה את יופייה הרב, מצניעה את עיניה הבהירות הגדולות ומטשטשת את מותניה ואת ירכיה המגרים. אבל זו לא הייתה משיכה בלבד. היה משהו סותר ומסוכסך באישיותה, היא נעה בין ילדה לאמא, בין אישה צנועת הליכות לפאם פאטל נהדרת, ודווקא הדבר הבלתי פתור שבה משך אותו אליה בחבלי קסם. הוא דאג לה. הוא ידע שהיא מסתירה משהו והוא הכיר היטב את ההליכים. עורך הדין של בעלה יתאושש וישיב מלחמה שערה. זה יהיה מסוכן. לא רצוי לילדים. בעיקר עכשיו שהעיתונות הרעבה יושבת בפתח.

כשהגיעו למשרדו יעץ לה ללכת לגישור. "דינה, איכפת לי ממך. אני מוכן להפסיד לקוחה, ובלבד שתימנע ממך המבוכה."

"על מה אתה מדבר, לא ניצחנו?"

"בסיבוב הראשון בלבד, לטובתך, קבלי את עצת השופטת ולכי לגישור."

"נשמעת הרבה יותר בטוח בעצמך כשפניתי אליך באמצע הלילה ההוא."

"עורך דין תמיד מעמיד פנים שהוא בטוח. ואם מתמזל מזלו והוא מנצח בסיבוב הראשון, באיזה עניין טכני, הלקוח כבר שבוי בידיו, מאמין בו בעיניים עצומות. וכידוע לך אין קשר בין התוצאות לבין השכר שלי. על זה חתמת. אבל זה היה לפני שהכרתי אותך. עכשיו איכפת לי ממך. אני רוצה שתעזבי את המשרד הזה. שלמי לי עכשיו מה שמגיע לי עד כאן ולכי. אני רוצה לסיים אתך את החוזה בינינו כאן ועכשיו." הוא היה תקיף. היא מאוד נפגעה. היא שלפה בצייתנות את פנקס הצ'קים שלה, שכבר היה חסום, אבל היא עוד לא ידעה, ובצייתנות שנחשפת מול מנהיגות בלתי מעורערת כזו שילון הפגין רשמה לו את המגיע לו. היא לחצה את ידו ברפיון ויצאה. בחדר המדרגות חשבה לעצמה זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. מצאתי כתף, מצאתי משענת, מצאתי חום שכל כך הייתי זקוקה לו, איך הוא הפך את עורו מייד, מה קרה כאן. היא החלה לחזור אליו למשרד. לא היה עוד קשר בין מוחה ורגליה. היא לא ידעה מה היא עושה. היא הגיעה עד הדלת, עמדה לצלצל פעמיים, אבל הדלת נפתחה מאליה. הוא חייך אליה ופתח את זרועותיו וקלט אותה אליו לפני שהיא קלטה מה קורה.

"טיפשונת שלי, עכשיו שאין בינינו יחסי עבודה אני יכול לאהוב אותך. פשוט לאהוב."

"אני אוהבת אותך אבל הסיפור שלנו אבוד מראש."

"את האישה שחיפשתי כל חיי. אני יכול לוותר על הזדמנות כזאת? בחיים לא. אני אהיה לצידך, אבל את תלכי לגישור בלעדי. עצותיי ילוו אותך עד שתצאי מכל זה."

עודד חש מובס. הוא ידע שעכשיו עליו להיות אתה באותו בית, וזה היה מצב נורא. הייתה לו אפשרות להתחבא במשרד, אבל הוא לא רצה ללכת לשם. פשוט לא היה מסוגל. הוא פחד מבית הדין לענייני משפחה. אחיו הגדול הציע לו לערער ולנסות להשיג בכל זאת את הרבנות. עודד ניתק את הפלאפון והחליט לא לשמוע עוד לעצותיו של איש. הוא נסע לשפת הים ושוטט שם ללא מטרה. הוא עקב אחרי ילדים ואמהות, וחשב בעצב על המשפחה שלו שלעולם לא תבלה עוד ביחד בשפת הים. פתאום צפה ועלתה תמונה מימי הילדות. הוא ראה אותו ואת עמליה ואת רוני משחקים בכדור על שפת הכינרת. הוא התגעגע לאמו וידע בחושים של ילד שלא להיתפס לזה, לדבוק במשחקים, בדודים שנהיו הורים, בשמש, במים. איפה רוני, איפה אחי הקטן, כל כך מוקדם הזנחתי אותו והפסקתי לטפל בו. רחמיו העצמיים מימי הילדות שסגרו אותו בתוך בועה של אנוכיות שבו והציפו אותו. הוא התגעגע לרוני. הוא צלצל לחפש אותו. רוני התארח אצל עמליה במבשרת, אבל טען שזו ממש לא בעיה בשבילו לקפוץ, תוך חצי שעה הוא בתל אביב, והם ישבו לשתות בבית קפה על שפת הים, רוח שהתחזקה העיפה להם את העניבות לאחור, הז'קטים תלויים על הגב ומתנפנפים גם הם, רוני היה הראשון שהוריד נעליים וגרביים ועודד אחריו, הם טיילו על קו פרשת המים, וחשו את הקרירות בכפות הרגליים. רוני ידע פשוט להקשיב. עודד דיבר על אמא ועל הזיכרונות המעטים שנותרו לו ממנה. "למה לא שאלנו עליה ואספנו עליה סיפורים כל עוד היה אפשר?" "עוד אפשר לשאול את עמליה," הציע רוני. "כן, בטח," נאנח עודד. המשפחה שגידלה אותו נחרבה ועתה גם המשפחה שהקים בעצמו נחרבת. הוא עוד לא השלים עם אובדנה של דינה. עוד היו לו תקוות. הוא גם אהב את איריס, על אף שאיומיה נעשו רעים יותר ויותר מיום ליום. הוא נחלש. הוא סיפר לרוני על בית הדין לענייני משפחה, על השוק שחטף כשהוזמן לשם, ועל תחושת האכזבה מעורכי הדין באופן כללי ומשלו בפרט.

"תשמע, יום אחד כשבאתי לארץ בתחילת הביקור הזה, התארחתי במלון והזמנתי נערת ליווי. הגיעה אחת בהריון."

"מה אתה אומר! נשמע לי סוטה לגמרי."

"לא, היא לא הייתה, היה בלבול והיא נכנסה בטעות לחדר שלי. בקיצור, נכנסה לחדר אהבת חיי שבורה לגמרי בגלל אהבת חייה."

"נשמע לי בלתי אפשרי."

"בקיצור, מה אני רוצה להגיד לך. הם פתרו הכל אצל איזה גולדשטיין אחד, וחזרו ונהיו חברים."

"אתה חושב שיש לזה סיכוי," עודד התמלא תקווה.

"הסיכוי היחיד, לפני שאתם משסים זה בזו את כלבי החוק, מוציאים את כל כספכם, מתנקמים, שונאים בתהליך אל חזור, תלכו אליו. הוא יחזיר לך אותה."

באותו רגע טלפן עודד לגולדשטיין, ופנה אליו לגישור ושאל איך לשכנע את אשתו.

"הכוונה נותנת אמונה," ענה גולדשטיין תשובה סתומה.

"כלומר?"

"כלומר, שאם מאוד תרצה זה יצליח. אתה כבר תמצא את הדרך. תפתח במשפט: אני מכיר מקום שבו תוכלי לדבר ולהגיד מה באמת את מרגישה. את ההמשך תמצא כבר בדרך."

עודד לא תלה הרבה תקוות, כבר שבוע הוא מנסה להחליף מילה עם אשתו. גם פתקים כתב לה, וכל תגובה לא באה. ואז התברר לו שהיא רצה בלילה לעורך דין. את זה הבין כמובן בדיעבד. איזה סיכוי היה לו עכשיו.

הוא חיכה לה בבית, דאג שהילדים יהיו אצל השכנה. שעות אחר הצהרים יפות במיוחד בזיכרון אברהם. הוא חיכה לה. משלא הגיעה חתך סלט דק דק כמו שאהבה והקפיד לנקות אחריו את השיש. הוא תיבל בשמן זית ובעשבים שקטף בשדה הבור שמאחורי הבית, חמציצים וריחן. וחיכה. היא הגיעה. הוא לא ידע לקרוא את פניה. האישה הזאת נאטמה בחדר האטום של גופה מאז שקראה את הכתבה בעיתון.

"רוצה סלט טרי?" הוא שאל.

"רעיון לא רע," היא ענתה.

"תשמעי אני מכיר מקום שבו תוכלי לדבר באמת ולהגיד מה את מרגישה."

"???" עיניה של דינה היו שואלות.

"רוני המליץ לי על מגשר בשם גולדשטיין."

"מסכימה." היא השיבה עוד לפני שהתחיל לנמק ולחצוב את אותו נאום מעומק הלב שגולדשטיין דיבר עליו.

"הוא צדק!" עודד צרח פנימה, אל תוך הגרון שלו, שהיא לא תשמע. "הכוונה נותנת אמונה."

"מה?"

"לא אמרתי שום דבר." הוא אמר לה אבל כל עוד בלבב פנימה הוא שר בצרחות "כי הכוונה נותנת אמונה."