פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז בערעור על פסק דין בנושא כוונת שיתוף ספציפי עת קיים הסכם ממון (ניתן ביום 4/2/24 – עמ"ש 949-03-23) –
בטרם נישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון לפיו תהיה ביניהם הפרדה רכושית, לרבות בכל נכס שיירשם על שמם במהלך הנישואין.
בעת הגירושין, האישה עתרה לקבלת זכויות בשתי חברות הרשומות על שם המשיב. האישה טענה כי הייתה כוונת שיתוף בזכויות אלו, שנבעה מפעילותה האינטנסיבית בחברה, תוך הצגתה בפני אחרים במצגות של החברה כשותפה בחברה. משכך, היא טענה כי אין מקום לקיים את הסכם הממון ככתבו וכלשונו אחר שהצדדים עצמם סטו ממנו בהתנהגות, תוך ערבוב כספיהם הפרטיים וכספי החברות. עוד טענה כי יש לקבוע לה מחצית מהזכויות בבית המגורים, הרשום על שם המשיב.
כב' ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת האישה לקבלת זכויות בבית מגורי הצדדים ובשתי החברות הרשומות על שם האיש. זאת, לאור לשונו הברורה והחד משמעית של הסכם הממון, ועל כך ששינוי של הסכם ממון בדרך של התנהגות מתקיים אך במקרים נדירים וחריגים. כמו כן, האישה לא הוכיחה כי הצדדים התנהלו באופן לפיו היא שותפה בחברה.
כב' ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכל הקשור לחברות ולבית המגורים. כב' ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי התערבות ושינוי בהסכם ממון, ללא עריכת השינוי בכתב בהתאם לדין, אמנם אפשריים, בין מחמת זניחתו בהתנהגות ובין מטעמים חוזיים אחרים, ואולם התערבות שכזו היא חריגה ביותר, לאור מעמדו של הסכם הממון והחשיבות בשמירה על רצונם וגמירות דעתם של הצדדים בעת חתימתו.
יחד עם זאת, לאור סעיף בהסכם הממון שקובע כי הצדדים "יהיו זכאים לחלק שווה מהרכוש המשותף שנצבר מהמשכורות המשותפות מיום הנישואין ועד ליום הגרושין", קבע כב' ביהמ"ש המחוזי, בניגוד לפסיקתו של ביהמ"ש לענייני משפחה, כי יש לאזן באופן שווה את הזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים.
כך גם, כב' ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה וביטל את דמי השימוש שנקבע שעל האישה לשלם עבור מגוריה בבית מגורי הצדדים, הרשום על שמו של המשיב, מעת גירושי הצדדים. זאת, לאור כך שהמערערת התגוררה בבית המגורים יחד עם ילדיהם הקטינים של הצדדים, עבורם המשיב לא חויב ישירות במדור, ובהתחשב במאמצים שהושקעו על ידי המערערת בטיפוח הבית ובהתייחס לכך שעל אף המאמצים הנזכרים, אין היא מקבלת תגמול כספי בעניין זה. כב' ביהמ"ש המחוזי התייחס לכך שלמשיב נכסי מקרקעין נוספים, אותם יכל לנצל למגוריו. נקבע כי "'זעקת ההגינות' מתעוררת דווקא לעניין זה".
פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בערעור על פסק דין שקבע כי מסמך שערך מנוח בכתב ידו אינו בגדר צוואה (ניתן ביום 25/2/24 – עמ"ש 26843-07-23) –
כב' בית המשפט המחוזי קבע כי, כפי שקבע ביהמ"ש לענייני משפחה, המסמך שנכתב בכתב ידו של מנוח, בו נרשם כי "אני אמור לשנות את הצוואה"…"גם לטובת 2 הילדים שלי", לא ייחשב כצוואה. זאת, חרף העובדה כי המסמך נכתב כולו בכתב ידו של המנוח, לרבות חתימתו ותאריך הכנתו.
כב' בית המשפט המחוזי קבע כי "דרישה מקדמית ובסיסית לעריכת כל צוואה, היא הכוונה לערוך צוואה באמצעות פעולה זו ולא רק להביע כוונה עתידית לערוך צוואה". במסמך שערך המנוח אך הייתה הצהרת כוונות כי הוא מתכוון בעתיד לשנות את צוואת וללא קביעת הוראות מצוות.
נקבע כי סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי: "הוראות צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה". במקרה דנן, המנוח לא הורה למי הוא מצווה את רכושו ומה חלקם.
כב' בית המשפט המחוזי קבע לסיכום כי "המסמך אינו בגדר צוואה ומדובר בהצהרת כוונות עתידית ומעורפלת בלבד. בית המשפט לא יכול ליצוק תכנים חיצוניים למסמך ולהפוך אותו לצוואה".
פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בערעור על החלטה להפחתת מזונות בתם הקטינה של הצדדים, לאור נתק מוחלט שקיים בין הבת לאב (ניתן ביום 8/2/24 – עמ"ש 48773-10-23) –
מדובר בבת כ-17, שסירבה להיפגש עם אביה במשך כ-8 שנים. בעקבות כך, האב הגיש בקשה לבטל את דמי המזונות שנקבעו שעליו לשלם עבורה. כב' בית המשפט לענייני משפחה פסק כי "אין זה ראוי שאקבע עתה בתיק זה מסקנות בדבר קיומו או אי קיומו של ניכור הורי מוצדק, שעה שאפשר להכריע בתביעה זו להקפאת או ביטול המזונות אף ללא קביעת מסקנות בשאלה אם הניכור ההורי מוצדק אם לאו. עסקינן בקטינה שהינה היום כבת 17, שחיוב האב במזונותיה הינו בדין צדקה, המסרבת לקיים קשר עם אביה, כשלא הוכח ע"י האם שהפחתת המזונות או ביטולם יפגעו בקיומה ההכרחי של הקטינה… לשני הצדדים יש חלק באי קיום כל דיאלוג ביניהם ובסכסוך הקשה השורר ביניהם, המשפיעה קשות על הקטינה, כשהאב נקט בדרכים שלא הטיבו את המצב". משכך, הופחתו המזונות לסכום מינימאלי של 1,500 ₪ לחודש.
כב' בית המשפט המחוזי קבע כי "העקרונות והשיקולים שיש לבחון בעת הדיון בשאלת ההשפעה של 'בן מרדן' על חיוב המזונות, הם בעיקרם אלו:
- ביטול מזונות יעשה במקרים קיצוניים ונדירים ויש לשקול תמיד חלופה מתונה יותר כגון הקטנת המזונות.
- האם סרבנות הקשר נובעת אך ורק מרצונו האמיתי והעצמאי של הילד או שקיימת אשמה מצד אחד מההורים למצב זה?
- ג. האם האב נקט בכל הפעולות והמאמצים הנדרשים לצורך חידוש הקשר לרבות בפן הכלכלי, כגון מימון הטיפול?
- האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר?
- מה תהיה השפעת ביטול המזונות על אפשרות קיומם הסביר של הקטינים?"
כב' בית המשפט המחוזי קבע כי "במקרה דנן, התקיימו "אבני הבוחן" הנ"ל ואף הנימוקים להפחתת המזונות. אין הצדקה לכך שהאב יעניק מזונות לבתו מדין צדקה, שעה שהיא מתעלמת מקיומו ומתנכרת לו". משכך, אישר כב' בית המשפט המחוזי את פסיקתו של כב' בית המשפט לענייני משפחה לעניין הפחתת המזונות.
יחד עם זאת, קבע כב' בית המשפט המחוזי כי בניגוד לפסיקת כב' בית המשפט לענייני משפחה, הפחתת דמי המזונות תחול רטרואקטיבית, מיום הגשת תביעת האב בנושא. זאת, לאור רמת החיים הגבוהה של האם ולאור כך שההפחתה היא למעשה גם סנקציה נגד האם, שתרמה לפגיעה בקשר בין האב לבת. עוד נקבע כי לאחר שהבת תגיע לגיל 18, האב יופטר לחלוטין ממזונותיה.
פסק דין בתביעה לביטול הסכם בכל הקשור לזמני שהות, לאור אבחון הקטינה על הרצף האוטיסטי (ניתן ביום 9/1/24 – תלה"מ 48372-06-22) –
האם הגישה תביעה לביטול הסכם גירושין שנחתם בין הצדדים, אך בכל הקשור לזמני השהות שנקבעו לצדדים עם בתם הקטינה. האם טענה כי קיים שינוי נסיבות מהותי במצבה של הקטינה, לאור כך שהיא אובחנה על הרצף האוטיסטי וקיימת החמרה באירועי פרכוס של הקטינה.
כב' ביהמ"ש לענייני משפחה סקר את הפסיקה בנושא ביטול הסכמי גירושין שאושרו, לפיה "הסכם גירושין אינו ניתן להפרדה לחלקים וכי ההסכמות בהסכם גירושין שלובות זו בזו, כך שיש לקרוא אותן כמקשה אחת. יחד עם זאת, הדגיש כב' ביהמ"ש כי ההלכה היא כי "פסק-דין בנושא מזונות ומשמורת ילדים, לרבות פסק-דין המאשר הסכם בעניינים אלה, לעולם איננו סופי ואינו מהווה מעשה בית-דין, אך שינויו מותנה בקיומו של שינוי נסיבות מהותי שחל מאז נכרת ההסכם".
בסופו של דבר, כב' ביהמ"ש דחה את עתירתה של האם לביטול ההסכם. כב' ביהמ"ש קבע כי לא נפל כל פגם בהליך אישור ההסכם, וכי טענה מסוג זו הייתה צריכה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין שאישר את ההסכם, ולא כתביעה לביטול הסכם. כמו כן, קבע כב' ביהמ"ש כי התובעת לא הוכיחה קיומו של פגם המצדיק ביטולו של ההסכם. עוד נקבע כי לא הוכח שאכן קיים שינוי נסיבות מהותי במצבה של הקטינה, אשר היה ידוע לצדדים עוד בטרם אישור הסכם הגירושין.