פרק כא': חלוקת הרכוש המשפחתי בבית הדין הרבני
I. בית הדין הרבני וחזקת שיתוף
II. בית הדין הרבני וחוק יחסי ממון בין בני זוג
- הרבני וחזקת השיתוף
פסק דין בבלי – הבעיה המרכזית הייתה כשעניין הרכוש היה מגיע לבית הדין הדתי, אין חולק כי רכוש בבית משפט אזרחי (בית המשפט לענייני משפחה וערכאת הערעור עליו) ידון על פי דין אזרחי, ואילו בית הדין ידון על פי הדין הדתי. הדין הדתי לא מכיר בחזקת שיתוף.
יש הבדל תהומי בין השניים. התוצאות יקבעו לפי השאלה מי מגיע ראשון. מדובר ב-2 מערכות חוקים שונות, והבחירה על פי מה ללכת שרירותית לגמרי.
לו היה מדובר בהוראת חוק האומרת את דברה לרבני – הוא לא יכול להתחמק כי אז היה מדובר בחוסר סמכות מובהק. אבל כאן אין חוק. אומר הרבני – אני לא כפוף לפסיקה של העליון. אני בערכאה מקבילה. איך בית המשפט הצדיק את השיתוף? הסכם מכללא. בג"צ מתערב בשאלות דיוניות בלבד, לכן לא יכול להתערב.
מתי בא לעולם פסק דין בבלי – כאשר חזקת השיתוף הפכה לאט לאט חקיקה שיפוטית, מעין משפט מקובל. השופט ברק הלך ב-2 דרכים.
א. חוק שיווי זכויות האישה – חזקת השיתוף לכאורה שוויונית לחלוטין. מה שרשום זה מה שקובע: על שם הבעל או האישה – לא משנה. מי שרשום על שמו – שלו. באה חזקת השיתוף ואומרת חצי חצי. בא ברק ואומר שוויון נמדד לא רק בתיאוריה אלא ביישום בשטח – ובשטח לאישה יש במרבית המקרים פחות רכוש, כי היא ככלל עסוקה בגידול הילדים- היא עושה שוק, היא עושה כלים, היא עושה את הרצפה אז איך היא תעשה רכוש?! בג"צ ביטל את פסק הדין והחזיר לרבני לדון מחדש. הרבני לא הזדרז כלל ועיקר – פסק דין בבלי לא נגמר שם עד עצם היום הזה וספק אם יגמר בעתיד הנראה לעין.
ב. תשובה עקרונית – הרבני כשדן בענייני רכוש – עליו לדון בו לפי החוק האזרחי. (חוק החוזים, חברות שליחויות וכו'). למה? אחידות נורמטיבית של השיטה המשפטית.
חזקת השיתוף מחייבת איפוא את הרבני, לא רק בגלל חוק שיווי זכויות האישה אלא משום שזה החוק בישראל. חזקת שיתוף הפכה לחוק דרך הפסיקה.
בית הדין הדתי לא מוכן לגזרה זו. אז מה יקרה? התחילו בג"צים לגבי חזקת השיתוף. פוסלים את הפסק דין ומחזירים לו – ושוב הוא יפסוק על פי הדין הדתי. זהו מעגל שוטה.
שני פתרונות:
א. לקחת מהרבני את הסמכות לדון ברכוש, אם יתברר שהוא לעולם לא מפעיל את חזקת השיתוף , וזה ידוע לכורך מראש, זה ייחשב לו שהתביעה הוגשה בחוסר כנות, ואז הסמכות נתונה לבג"צ. זו פיקציה. בג"צ אליהו – הש' אומרים במפורש שהשאלה קיימת, אם אפשר לטעון לחוסר סמכות בית הדין עקב חוסר כנות, אך אנו לא צריכים להכריע בשאלה.
ב. הצעה של ברק – עוד לא השתמשו בה – בג"צ אינו נותן פסקי דין. בג"צ מתערב בהליכים ואומר לרשות – תעשי כך או שאין לך סמכות. בג"צ עצמו לא משמש ערכאה שיפוטית בהתייחסו לבית הדין הרבני. בג"צ פוסק – או בית משפט למשפחה או תדונו מחדש. רק במקרים בודדים בג"צ פוסק. רק כשהוא רואה שהוא נכנס למעגל שוטה.
היה מקרה של נישואין פרטיים בין כהן וגרושה – כאן בג"צ קבע שבני הזוג נשואים. בג"צ פוסק את הדין.
בבג"ץ 2222/99 – אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול . פ"ד נד(5), 401 עמ' 408-409, ניתן להבחין בישום הלכת בבלי: האשה עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק כי יורה על ביטולן של החלטות אלה מן הטעם העיקרי כי, לטענתה, הן ניתנו תוך התעלמות מההלכה הפסוקה בבית המשפט העליון בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, (פד"י מח(221 (2) (להלן – "פרשת בבלי"), המחייבת את כיבודה ויישומה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, יציר הדין האזרחי, גם בהתדיינויות בפני בית הדין הרבני, ולפיכך זכויותיה הקנייניות קופחו. כן מבקשת האשה כי בית משפט זה יקבע כי יש לחלק את כלל הנכסים שנצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם שווה בשווה ביניהם.
בני זוג שנישאו קודם לכניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל "ג-1973 חלה הלכת השיתוף בנכסים שהיא יציר ההלכה הפסוקה בדין האזרחי.
השופטת פרוקצ'ה קבעה כי משמעות הלכת בבלי היא כי חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים מצוי בבעלותם המשותפת.
חזקת השיתוף הרכושי בין בני זוג הינה עקרון מתחום דיני הקניין אשר צמח מערך השוויון כעקרון חוקתי, מחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951, ומעיקרי דיני החוזים, כאשר כל אלה נשענים על תפיסה מוסרית-חברתית רחבה. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה, והנטל מוטל על המבקש לסתור.
בית הדין הרבני הגדול ביסס את הכרעתו בעניינה של העותרת גבאי על פס"ד של פשרה. השופטת פרוקצ'הבחנה את הבסיס לפיו פסק בי"ד על דרך פשרה והקדימה להבהיר כי כל הכרעה על דרך הפשרה בדין האזרחי נשענת על גורם ההסכמה של הצדדים לגבי פן מסוים של ההליך: יהא זה הפן המהותי שעניינו תוכן ההסדר לגופו, ויהא זה הפן הדיוני שעניינו בשאלה מי הגורם שיפסוק במחלוקת, מה תהיה המסגרת הדיונית שבתוכה יפעל, ומה טיב האמצעים הדיוניים שיעמדו לרשותו בתהליך ההכרעה.
במקרה דנן, פסק בי"ד הרבני הגדול על דרך פשרה כפויה על הצדדים.
תוצאת פסק הפשרה שניתן מביאה הן לקביעה מהותית על פיה יחולק רכוש בני הזוג בהתאם למבחן רישום הזכויות בפריטי הרכוש השונים על שם בן זוג זה או אחר. כך לגבי הדירות הרשומות על שם האשה, כך לגבי חשבונות הבנק וכך באשר לזכויות הסוציאליות של הבעל ממקום עבודתו. ברי, כי פסק הפשרה הכפויה אינו מחיל את הלכת השיתוף הקנייני בין בני זוג כפי שהשתרשה בהלכה הפסוקה בדין האזרחי. האם פסק כזה יכול לעמוד על רקע הילכת בבלי?
השופטת קבעה כי יש לבטל את הפסק היות והינו נוגד את הלכת השיתוף וכן לאור העובדה שהמדובר בפסק כפוי על הצדדים.
והתוצאה לאור כל האמור, היתה כי אין מנוס מביטולן של החלטות בתי הדין האזורי והגדול נשוא עתירה זו, ומתן הוראה לבית הדין האזורי לחזור ולדון בעניינם של בעלי-הדין תוך יישום חזקת השיתוף בין בני זוג מן הדין האזרחי, וזאת תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים את ראיותיהם וטיעוניהם על פי קווים מנחים אלה, הכל במידה הראויה.
החלת חוק יחסי ממון בין בני זוג בבית הדין הרבני
על פני הדברים זה פשוט. בית הדין מחויב ע"פ סעיף 13. הרבני מרגיש מחויב לחוק זה אך מנצל 2 דברים שיש בחוק, כדי שפסיקתו תהיה תואמת את הדין הדתי.
1. סעיף 7, 8 לחוק יחסי ממון – נותנים לבית המשפט שיקול דעת בחלוקת הנכסים. מפעיל את שיקול דעתו כך שיתאים לדין הדתי. למשל כשאישה בוגדת – לא מפעיל את איזון המשאבים.
2. חוק זה לבוש בלבוש חוזה – סעיף 3 אומר בית הדין הדתי – שאם כך הוא יכול לפרש את החוק כששני הצדדים מסכימים להסדר איזון משאבים. בית הדין מסביר מתי מסכימים ומתי לא.
דוגמה
אישה בגדה. האישה רוצה מחצית מהנכסים הרשומים על שם הבעל.
הבעל – הרי אני מתגרש ממך כי בגדת, לכן שואלים כאילו: האם הבעל היה מסכים לתת חצי מהנכסים כשהתחתנו בהנחה שהיה יודע כבר אז שתבגוד בו? פרשנות דתית של החוק.
ב-2008 בית משפט העליון הפך החלטה של בית ההדין הרבני הגדול וקבע כי בגידה של אחד מבני הזוג אינה נחשבת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מהכלת איזון המשאבים, הקבועה בחוק יחסי ממון בין בני זוג.