מאת דר' דורית זילברמן, סופרת
בעלה של דרי, שמיל חפץ, הסתבך. הוא היה מנכ"ל חברת כוח אדם, שהקים לאחר שהם חזרו ארצה, והם חזרו מגרמניה רק אחרי שהוריו מתו ופינו לו את הארץ. דרי שאלה את עצמה בתור עורכת איך בן אדם שהקים חברה לעצמו בעצמו, הופך להיות מנכ"ל. ברור שהוא המנהל אבל מאיפה צץ המנהל הכללי? הרי לא היו תחתיו עוד מנהלים. המילה מנכ"ל השמיעה צליל יותר חדיש, כמו נעליים חדשות מעור שמשמיעות צליל חריקה חרישי ועשיר. שמיל קם בבוקר קראת את העיתון ולאחר ששתה קפה ותה יכול היה בשקט לפרוש לענייניו.
הנישום שמיל חפץ גלגל מחזור כספים מפואר אבל רק במס הכנסה ידעו מה הוא שווה באמת. דרי מצדה נשמה מתוך מאמץ גם בלי ששמיל ישתף אותה בענייניו הכספיים. רב סרן שמיל חפץ לא היה רגיל לשתף את הפקידות בפלוגה בתוכנית הקרב שלו, ובשל אותם הרגלים לא שיתף את אשתו במה שקורה בחברת כוח האדם שלו. היא ידעה רק מה שהחברים אמרו ברוח קלה בלילות הקיץ כשישבו להתארח אצלם בגינה, הם אמרו ששמיל חפץ הוא לא מנהל כוח אדם אלא מנהל אדם בכוח.
כך יצא איפוא שאי ההתעניינות של דרי חפץ בעסקיו של בעלה הייתה עניינם של שני הצדדים. והיא ישבה בבית ושחזרה את ימי ילדותה, יחד עם בת, בתם היחידה. וכמו ילדה ישבה בבית, ואבא סיפק את כל צרכיה ומזונותיה, יצא להילחם בבוקר המאוחר, וחזר בערב המאוחר, על סף הלילה, שמט את תיקו על ספת העור השחורה בסלון, ספה שדרי תיעבה, הוריד את הז'קט והעניבה, וזרק אותם על המתלה, פוגע בול בתשעים אחוז מהפעמים, ואז שומט את גופו על הכורסה הפרטית שלו. בדרך כלל כבר לא היה רעב לארוחה ממש, והוא אהב שדרי מגישה לו פיצוחים ופירות. בייחוד אהב פיסטוקים וגרעיני חמנייה, וכשהמלח ייבש את גרונו ואת חלל פיו קינח בתפוזים, אגסים או בננות. לא היה קשה לטפל בשמיל חפץ. להיפך, הוא לקח על עצמו את כל הטיפול בדרי. הוא זה שהלך לבנקים לשלם חשבונות או לסופרמרקט לקנות את הקנייה השבועית המרוכזת, וכל מה שהוטל על דרי היה ללכת לרופא הילדים עם הקטנה, וכשגדלה לעמוד מול הגננת, המורות והמנהלת של בית הספר היסודי, חטיבת הביניים, ועכשיו בית הספר התיכון על שם לאה גולדווטר ברעננה.
היא הייתה קמה בבוקר, מתאפרת בסדר קבוע, עוברת את הצנצנות, המברשות, צלליות הצבע, האייליינר והמסקרה, בסדר נוקשה משמאל לימין על שולחן הטואלט שלה, מה שאפשר לה מצד אחד להקפיד ולקום כל בוקר מאופרת, כדי לרדת קומה אחת, אל חדר העבודה שלה, ומצד שני לקצר את התהליך ביעילות מצרפית.
מצד אחד היא לא התעניינה בכסף, מצד שני ערפל תמיד עמד בינה ובין חשבון הבנק שלה. ליתר דיוק שמיל פתח חשבון בנק מיוחד על שם סמדר חפץ, והיה מזרים לשם כספים בהתאם לצורכי הבית. הוא גם קנה לה מכונית קטנה, כי ממילא היא לא הרבתה לצאת מהבית, ורוב הזמן קישתה הפיאט שלה את החנייה, ורק בלילה המאוחר הגיע הרנג' רובר הכחול מתכתי שלו וחסם אותה.
וזה לא שהיא לא הייתה אף פעם בחברה שלו, שהייתה ממוקמת בלב הקשה של תל אביב. היא הייתה. וזה לא שהיא לא ראתה את הדמויות הבולטות בחברה. לדרי היה כישרון עריכה, והיא ידעה מיד לקבוע מי דמות ראשית, מי דמות משנה ומי סטטיסטית בסגל הקבוע פחות או יותר בחברה. היא זיהתה מייד את פנינה, אישה מטופחת, מוזרקת ומנותחת, שהקפידה להגיע לעבודה עם כל תכשיטיה, חצאית מבד נמתח צמודה לישבנה, שהיה בוגר מכוני כושר, בולט ונוקשה לגילה. ולא שבעלה יכול להתאהב, דרי לא האמינה בכך, הוא לכל היותר יכול היה לזהות את הריסוק הפנימי בחזה שלו, ואת הכאב הקל בחלציו, שעה שאישה בתסרוקת קליאופטרה, בצבע שחור-סיני בעל זוהר עמום של פלדה, צועדת בחצאית אדומה צמודה ובחולצת כפתורים וצווארון מבד נוזלי בצבע לבן מלוכלך, נכנסת למשרדו לחפש עבודה. דרי השפילה את מבטה אל אצבעות ידיה, שלא רק שהיו נטולות טבעות, אלא נשאו חותם שחור מתחת לציפורניה בגלל העבודה היומיומית שלה בגינה. בינה לבינה הייתה גאה בציפורניים השחורות שלה, שהיו הוכחה לקיומה בעולם הזה, הוכחה שהיא לא רק דמות בעולם הדמויות הספרותיות הפיקטיביות שבראו למענה כמה סופרים מוכשרים. פנינה-ברבי הייתה בסוף שנות השלושים שלה, בערך בגיל של דרי, והיא השתלטה בנאמנות על תפקיד המזכירה הראשית בחברה. היא קיבלה שולחן מעץ בוק וכיסא מנהלים מעור חום עם משענת גבוהה וגלגלים. היה ברור לדרי שהיא לא תחייג באצבעות כי הציפורניים שלה היו ארוכות וצבועות באדום דם קרוש, אלא תקיש על הלחצנים בעיפרון.
אבל דרי חפץ הבחינה גם בגילי בן יאיר, צעירה ששדיה הגיעו לכל מקום שתי דקות לפניה, שיערה המתולתל מקפץ על גבה עם כל צעד שחתרה נגד הג'ינס המהודקים, חתירה שנוסף לה גם קול חיכוך רך של שפשוף הבד בין השוקיים. מהדרך בה הגישה לשמיל את הקפה שלו לשולחנו, הבחינה שגילי בן יאיר היא גרסה מעט יותר בוגרת לפקידה הפלוגתית, זו שמזיינים אותה בלי לקבוע איתה, זו שדי אם תופסים אותה בשירותים, עוד לפני שאחרון העובדים עזב, אבל אחרי שפנינה עזבה, ושומרים בעזרתה על רוח הרפתקנות המעידה על הורמונליות גברית בריאה. דרי הכירה גם את שני שותפיו של שמיל, וגם אם לא היו איתו באותה יחידה בצבא, הרי בתמונת האחווה הצבאית היא השלימה לעצמה את הפאזל החברתי במשרד. שלושתם ניהלו ישיבות מנהלים בלתי פורמליות, הז'קטים זרוקים על משענות הכורסאות, סיגריות וקפה בוץ חיפו על רוב משטח הזכוכית של השולחן בחדר הישיבות. צחוקים פרועים הוחלפו על פי קודים קצרים. אם בת הייתה בן היא כבר הייתה יושבת כאן בגילה, בת שלוש עשרה באותה תקופה, ולומדת את המלאכה לרבות הבדיחות הבינ-גבריות.
לפי כמות המחשבים, כורסאות העור, המגירות הניידות, השולחנות המשרדיים, תיקי הג'יימס בונד המחוטבים, הטלפונים והפלאפונים, ניתן היה להבין שהחברה הלכה וגדלה בתשע שנות קיומה.
בשנים הראשונות קיימה דרי מאמץ מתמיד אך רפה להתעניין בחברה. בעלה לא נטה לשתף אותה בפרטים, והיא אם לומר בכנות, בזה להם. היא חיה בספ?ירות של גיבוריה הספרותיים, ביצירות המופת שקראה, בעולמות הבדויים אליהם הציצה, בתובנות המופלאות שרכשה הן בספרי הפילוסופיה, והן בעולם הספרות. היא למדה לקרוא דמויות אנושיות, לכן לא היה עליה להיות בלשית או פקידת שומה, כדי לדעת שבעלה, הנישום שמיל חפץ, מתקשה לנשום והוא הסתבך בענייני כספים. האמת ניתנת להיאמר, שכשהגיע רגע האמת, היא דחתה את כל כישוריה ולא הסיקה כל מסקנות. לכאורה, הספקת המזון וצרכי הבית המשיכו להגיע כסדרם אל הווילה שברחוב על שם חטיבת גולני. בכל פעם שבת, בתם המשותפת, רצתה היא הגיעה אל המשרד של אביה, קיבלה כסף ויצאה לקניות במרחבי רחוב שיינקין. אבל היו סימנים. הסימנים דמו לסדקים קלים בקיר, בחלק הגבוה, הסמוך לתקרה, הנגרמים כתוצאה מהתכווצות והתרחבות של החומרים. סדקים בלתי נראים, שתחילה הם נראים דקים כל כך ושטחיים כאילו הם רק בעיה של הצבע. דרי הגבירה את מלאכת השתילה וניכוש העשבים השוטים בגינה. היא אהבה לשבת כפופה, סיגריה בפיה, וידיה תחובות בתוך האדמה הרטובה. לרוב זה השתלב היטב, אבל מידי פעם עשן הסיגריה חדר לה לעין, וצרב, והיה צריך שתי אצבעות כדי ללחוץ על העין מבחוץ ולעזור לה להירגע, אבל היד הייתה עמוסה פירורי אדמה פריכים ולחים וזה היה מצריך הליכה הביתה, צעד שמצדו הביא לשביל בוצי לאורך הפתח של הסלון ועד המטבח, ועד הברז הגואל.
אותו יום, כשהשתקעה כולה בפרחי הגרניום, שהאדום שלהם להט לה בעיניים כמו בד אדום לשור, חשה דקירה חדה בגבה. ההרגשה דמתה ל"אבחת חרב". היא נדהמה מהכאב אבל מוחה היה עסוק בשאלה האם "אבחה" זה הקול של החרב, ובמקרה כזה זה לא מתאים למה שהיא הרגישה, כי היא הרגישה ולא שמעה, או שזו התנופה של החרב בגב שלה. בדיוק מאחורי הלב. המחשבות האלה נשרו עד מהרה כי הכאב השתלט גם עליהן. היא ניסתה להתיישר ומשלא עלה הדבר בידה, זחלה לכיוון הבית. עכשיו ניגבה בידיה ובברכיה את אותו שביל בוץ שהתוותה במו רגליה בפעמיים שנכנסה הביתה בלי לנגב נעליים על השטיח שבפתח המרפסת. זה היה לא נעים, בייחוד לאור העובדה שידעה שעכשיו היא תעביר את כל הלכלוך אל הספה. אבל הכאב היה כל כך חד וחזק, אבחה שכזו, עד שהיא לא יכלה להשקיע עוד שום צער בנזק שהיא עתידה לייצר ובמאמץ שיהיה עליה להשקיע אחר כך בניקיון. היא נשכבה על הספה בסלון בכוחות אחרונים. אף אחד לא היה בבית. הטלפון מרוחק ממנה. היא לא יכלה לצלצל וגם לא היה לה למי בשעה זו של הבוקר.
דרי בת שלושים ושמונה וזה בדיוק היה הגיל שבו אביה חטף התקף לב ומת. "חטף" זו המילה המתאימה והבוטה ביותר כדי לתאר את הפעולה הזו. או אולי לא. אולי חוטפים משהו מהמקרר כשרעבים. חוטפים מתוך יצר, מתוך רעב גדול, מתוך תאווה ממש. בכל אופן הוא לקה בלבו ומת בו במקום. אביה, הגבר היחיד שאהבה מעודה, גם אז זה היה על הספה בבית, וגם הוא היה לבד, וגם לו לא הייתה כל דרך להגיע אל מכשיר הטלפון. דרי הזדעזעה. היא ידעה שהרגע קיבלה קריאת אזהרה. הגוף שלה מתמרד, מוחה מושך את תשומת לבה. לא סתם מושך תשומת לב, מושך את הלב כולו. אם היא לא תעשה משהו בנידון היא תחטוף. זאת השנה. כשאביה היה בגילה הוא מת. גם הוא התכחש ללב שלו, זה ברור. הרי אבא אהב את דרי יותר מכפי שאב אמור לאהוב את בתו, הוא העדיף אותה על פני אשתו באופן ברור וגלוי, והעביר את הלב שלו אל בתו היחידה, אל ילדת הפלא שלו, אלא שאמה עדיין לא הייתה מוכנה להסיר את הכיפה האדומה ולהעביר אותה בירושה לבתה. מה שכן, היא הייתה מוכנה לשלוח אותה ליער שיטרפו אותה.
דרי שכבה כך שעות ארוכות. אולי חטפה גם שינה קלה. היא חלמה על אביה או שלא חלמה אבל הייתה אתו. היא לא ידעה להסביר את הפגישות המיוחדות שהיו לה עם אביה, אבל נדירות ככל שהיו, הן היו לה סם החיים. לאט לאט החרב נחלצה מגבה ואפשרה לה להתרווח. סוף סוף אפשר לנשום. תחילה קמה בפחד, אחר כך צעדה שניים שלושה צעדים כשהיא נשענת על מסעד הספה, וזה עבר. עבר לגמרי. לא היה לה אמון בגופה, אבל היא ראתה שהכאב לא שב ותוקף. היא הרשתה לעצמה יותר ויותר, עד שחזרה לפעילות רגילה. כלומר, הליכות במישור הזה של הבית בלבד, בלי מדרגות. מטבח, ספה, מטבח. שירותים וחזרה למנוחה על הספה. הבית נשאר מלוכלך. הילדה חזרה מבית הספר, נשקה לה והתעופפה מבלי להבחין בדבר. דרי חיכתה לשמיל.
כששמיל בא הביתה דרי אמרה בפשטות:
"שמיל, בוא תספר לי מה הבעיות ונחשוב ביחד איך לפתור אותן."
היא אמרה את זה בשקט ובנחישות. הוא פתח במסכת הכחשות, וכשדרי ראתה שדיבוריו מסתחררים חתכה בבת אחת:
"תזכור שרציתי לעזור,"
המשפט הזה לא השפיע עליו ולא עשה עליו שום רושם. אחרי השיחה הפתלתלה והחמקמקה הזו הם התנתקו. כל אחד שמר על לבו לעצמו.
כעבור שלושה חודשים שמיל הגיע בערב מאוחר, הוא נראה מבושם ואפוף, כאילו ישב עם חברים ושתה בירות בלי הכרה, ואמר לדרי:
"העורך דין שלי אומר שרק את יכולה לעזור לי."
מה שבטוח שמיל חפץ לא ידע לבקש עזרה בצורה מעוררת אהדה.
"אז מה אתה מבקש בעצם?" היא הביטה אליו כשהיא שוכבת על הספה, מתנתקת באי רצון מהגלים של וירג'יניה וולף באנגלית.
"קוראים לזה גירושים פיקטיביים."
"כלומר?"
"מה שאת שומעת. אני צריך להבריח אליך את כל הנכסים שלי אחרת הנושים שלי יעקלו אותם. נישאר בלי דירה, בלי מכוניות, בלי כל הציוד המשרדי היקר שלי."
"הנכסים שלך?" היא חזרה אחריו.
"שלנו." הוא תיקן במאמץ.
"ואז?"
"אם זה יהיה רשום על שמך, ואנחנו ניחשב גרושים, החברה תינצל והמשפחה תינצל."
"ואתה?"
"גם אני." הוא אמר, מטפל לכאורה בחוט עיקש שהחליט להיפרם באחת הכורסאות בסלון.
"גם אני מה?" היא הבינה ולא הבינה, ורצתה לשמוע דברים מפורשים.
"גם אני גם אני, גם אני אינצל."
"בסדר, מה צריך לעשות?"
"לא יודע. העורך דין שלי יודע, וזה מספיק לי. אין לי ראש לזה עכשיו."
"מתי?"
"מחר בעשר."
"אה, כבר קבעת הכל. היה ברור לך שאני אסכים."
"היה ברור שאני נואש ושאין ברירה."
מובן שהיא חיכתה לאיזו הצהרת רגשות שתעמוד בניגוד לצעד הפורמלי משפטי שהם עומדים לבצע מחר. כל הצהרה לא באה. רק המילה "פיקטיביים" העידה שאין לשמיל שום תוכניות ממשיות לשנות את הסטטוס המשפחתי שלו. כל העניין הוא מרמה כלכלית במסגרת החוק. הברחת נכסים מפני הנושים. שמיל התמתח מעליה והזדקף, ונראה פתאום גבוה גבוה, כי היא עוד הייתה שרועה על הספה.
דרי שכבה על הספה בסלון עוד שעה ארוכה. היא שכבה על הספה זמן ארוך מספיק כדי להניח ששמיל נרדם על המיטה הזוגית שלהם. בחודשים האחרונים כל אחד מהם מתגנב למיטה רק על סמך ההנחה שהצד השני נרדם. ככה הם נמנעים מהצורך לכלוא את הנשימה, לשכב בשקט בלי לזוז עד שהצד השני מאבד כוחות ומוותר על האפשרות למילוי צרכיו המיניים. וגם הלילה דרי חיכתה. אבל שמיל לא נרדם. הוא היה כל כך מתוח. בפעם הראשונה בחייו הוא היה תלוי בדרי. בפעם הראשונה בחיי הנישואים שלהם הוא נאלץ לשתף אותה בבעיות שלו ולבקש את עזרתה. הוא לא יוכל עוד להעמיד פנים שהוא הגבר הצייד שמביא אוכל למשפחה. מי טרזן יו ג'יין. עכשיו היא תבוז לו ותראה שהוא חלש. והוא יישאר ממש כמו חוף. נטוש ובלי כוחות. כמה פתטי. כשהיא עלתה לקומה השנייה הוא כלא את נשימתו. וחיכה. זה לקח לה המון זמן. היא התפשטה בחושך בשקט, וזה האט מאוד את קצב כניסתה למיטה.
היא נכנסה לבסוף כמו נוצה שנפלטה מכרית, שעה שנשכבים עליה בבת אחת. נוצה לבנה, קלה, מעופפת, חסרת משקל, משקל נוצה. שלא ירגיש. התמקמה לאט ובשקט במיטה, כמעט כמו רוח רפאים שלא מותירה סימנים על המצעים. אחרי שנשכבה החלה מסיטה עצמה לתנוחת העובר שלה, שרק בה תוכל להצטנף ולהירדם. גם לה יהיה קשה להירדם הלילה. שמיל היה ער אל מול גבה ויותר מפעם אחת הושיט יד ללטף, לבקש, להתחנן למעט חום, ויותר מפעם אחת השיב את ידו אל כנה. הוא נשאר ער כל הלילה. כאילו היה נידון למוות שמחר ייחרץ גורלו.
לפנות בוקר כנראה בכל זאת חטפה אותו שינה. והם ישנו עד מאוחר. שניהם. כמו זוג אוהבים בשבת. לפתע קמו בבת אחת, הזדקפו לישיבה, הביטו באופן אחיד בשעוני היד שלהם וגילו שהשעה רבע לעשר. שניהם זינקו, צחצחו שיניים, התקלחו, התלבשו, נתקלו זה בזו, ובשעה עשר התיישבו במכונית שלו. בלי קפה, בלי איפור. דרי לא תגיע מוזנחת וחיוורת לרגע הזה. היא תגאל את בעלה כשהיא במיטבה. היא שלפה מהתיק שלה איפור לשעת חירום והתאפרה באדומים. עשרים ואולי שלושים רמזורים עצרו אותם בדרך. היא הייתה זקוקה לכולם כדי להתאפר כמו שאהבה. בשעה עשר שלושים וחמש הם התיישבו על הכיסאות השחורים מעור מול פניו המתאדמות של העורך דין הנלהב של שמיל. כעבור חמש דקות הביאה מישהי קפה. לדרי בלי סוכר. לשמיל שני סוכר. לעורך דין סוכרזית בלי חלב.
"הכנתי הכל. תקראו. תשאלו שאלות. אם אין שאלות תחתמו ותירגעו." אמר עורך הדין שתפרחות סומק של נערה בת שש עשרה בצבצו כל פעם בעוד מקום על פניו הקטנים. אולי הוא אלרגי למשהו, חשבה דרי והחלה לשתות לאט את הקפה כמו שהיא רגילה כל בוקר. רק שהפעם התפאורה הייתה שונה ולא העניקה לה את השלווה שהיא זקוקה לה כדי להתחיל את היום. היא בהתה נכחה, עד שהבחינה שהאיש מולה עושה לה סימנים, שפירושם, כך פענחה באיטיות, תתחילי לקרוא. היא התחילה.
דרי גילתה בחוזה העתידי שהרכוש ביניהם יתחלק באופן הבא: דירת המגורים המשותפת תירשם על שמה. הדירה בת החדר וחצי וכל שאר המיטלטלין המצויים במשרד, וכן צי הרכבים שלו ושל העובדים יירשם על שמו.
יש לנו דירה בת חדר וחצי? היא הרימה את העיניים מהדפים.
"הדירה הקטנה הייתה השקעה של הורי. אפילו לא ידעת על קיומה. ירושה. אבל עכשיו כדאי להשתמש בה כי אם יראו אותי גר בבית יבינו שמדובר בגירושים פיקטיביים." שמיל ענה לשאלתה האילמת של דרי.
"זה מה שנקרא איזון משאבים," אמר העורך דין ונראה מרוצה מעצמו. הכל היה מכומת. ההסכם הראה כמה שווה כל פריט מן הרכוש המשותף וכיצד חלוקה זו מאזנת אותו שווה בשווה בין שני בני הזוג.
"אני אבוא בסופי שבוע, הגיוני שאב יבוא לראות את בתו בסופי שבוע. נוכל לשבת לארוחת ערב שבת. נהיה משפחה. אני אשב עם בת ואעזור לה בשיעורים. בשבת נטייל. ביום ראשון אני אחזור לתל אביב, לדירה הקטנה שברחוב סמטס."
"סמטס?"
"כן סמטס, לא שמעת עליו?"
"לא,"
"בטח היה אחד מגדולי היישוב."
"ותמשיך לעבוד בחברה שלך?"
"כן. ננסה להציל את המצב. אני יודע בדיוק איך לעשות את זה, רק שאני לא יכול לעבוד כשכל מיני חארות יושבים לי על הזנב."
שוב הוא מוקיון שמעיף עשרה כדורים בבת אחת ושולט בכולם. אנחנו יושבים פה כי לפחות כדור אחד נשמט אבל הוא עדיין בפוזת הווירטואוז, דרי חשבה. הבוקר היה קר והיא חיממה את כפות ידיה הקרות סביב כוס הקפה הקרמית.
"יש לך שאלות?" פנה אליה העורך דין, ובגלל הבהייה הבלתי ממוקדת שלה, ישר במרכז הפרצוף שלו, הוא נבוך ותפרחות חדשות של סומק עז צצו על צווארו.
"סמדר, יש לך שאלות?"
"לא,"
"לך, שמיל?"
"אתה יודע שאני סומך עליך."
"אני שמח, כי גם אני חושב שההסכם הזה סגור מכל הכיוונים. סגור הרמטי. אמין. מעל לכל ספק סביר. תחתמו וסעו לשלום. המפתחות בפנים זוג צעיר."
הם חתמו. שמיל לא הרבה לדבר. דרי שמרה על זכות השתיקה שלה מלכתחילה. עורך הדין לא הצליח לפתח שיחה מול החומה שבני הזוג חפץ הרימו, ולכן ביקש סליחה ויצא מן החדר. לא נותר להם אלא להבין שכל העניין הסתיים ולקום. דרי עוד רצתה לחמם את הידיים על מדורת הקפה הקטנה. היא ישבה ובהתה. היא הייתה ממשיכה לבהות כך עוד הרבה זמן, היא פשוט נכנסה למצב בהייה. היה נדמה לה שהיא שומעת את שמיל אומר לה בעדינות לא אופיינית לקום. צריכים את החדר. בטח תיכף תתחיל כאן עוד פגישה. דנציגר הוא עורך דין עסוק.
"דנציגר?" היא שאלה פתאום.
"כן, דנציגר. מה כל כך מדהים בדנציגר או בסמטס, למה מכל מה שקורה פה את מתעכבת על השמות? זה באמת מה שאת רוצה לדעת?" שמיל שאל קצר רוח.
דרי קמה על רגליה אבל לא זזה. כאילו נשרו לה הרגליים מהגוף. הוא תפס בזרועה והוליך אותה. בסוף מסלול אינסופי היא חשה ברוח קרה על הפנים. הם היו בחוץ. דרי התעוררה ושאלה:
"אני עוד חפץ?"
"מה?" שמיל ענה. הם חצו את הכביש והוא לא שמע את השאלה.
"אני עוד חפץ?"
"מה זאת אומרת?" הוא לא הבין וחשש שמא מתחילה כאן מהפיכה פמיניסטית.
"אני נשארת בשם המשפחה שלך עכשיו?" דרי ניסחה את עצמה במלים נרדפות.
אבל זה היה רחוב של מכוניות מסחריות והרבה משאיות והוא לא שמע. לחצות את הכביש הייתה משימה כמעט קרבית ללא מעבר חצייה בסביבה. הוא הוביל אותה בזרועה. הוא לא סמך עליה במצב רוחה המפוזר שתשרוד את הדרך.
"רוצה קפה נורמלי עכשיו?"
"כן," היא ענתה והם נכנסו לבר קפה, התיישבו על הכיסאות המוגבהים שבעצם הותירו את דרי עומדת כמעט כמו בלעדיהם רק משעינה את ישבנה באופן סמלי קצת יותר לאחור.
"הפוך רגיל עם הרבה קצף," היא ביקשה.
"אספרסו קצר." שמיל אמר.
מזל שהם היו עם הפנים לאיש שבבר ולא עם הפנים זה מול זו. כי הם לא ידעו מה צריך לקרות עכשיו. שמיל שיחק עם הכפית ודפק על הדלפק לפי איזה קצב לא ממש מאורגן. מכל רעשי הרחוב רק הרעש הזה עצבן את דרי והפריע לה לבהות. הם התרכזו בשתייה, שמיל שילם והם יצאו לעבר המכונית.
דרי לא שמה לב איך או מה קורה בדרך, היא בהתה באופן אינטנסיבי כל כך עד שלפתע מצאה את עצמה ברחוב ההולנדי שלהם ומייד בחנייה שלפני הבית ברעננה. הילדה בבית הספר. זה טוב. הם נכנסו כל כך לאט הביתה כאילו מישהו הריץ את הסרט בהילוך איטי. שמיל עלה לחדר השינה והתחיל להעיף בגדים מהארון למיטה. הוא צעק מלמעלה:
"דרי, את יודעת איפה יש מזוודה?"
ברור שהיא ידעה. רק היא ידעה איפה מאוכסנים דברים שאינם יומיומיים, כמו מזוודה. היא משכה סולם מארון השירות, הציבה אותו ביעילות מול הבוידעם שמעל לשירותים והורידה לו שתי מזוודות ענק בצבע בורדו בגדלים לא שווים. החזירה את הסולם למקומו, וטיפסה במדרגות, מזוודה בכל יד.
שמיל אותת תודה בעיניו. או היה זה ניד קל בראשו.
פתאום הם נהיו מנומסים להחריד.
פתאום הוא שם לב שהעפעפיים שלה ענקיים. שכשהיא מורידה אותם על העיניים הם ממש כמו מכסים של פנסים. היא השפילה את עפעפיה והרימה אותם לאט לאט. ואז אמרה:
"אז מה?"
"מה אז מה? הכל רגיל. אני נוסע לאחי לקבל את המפתח לדירה הקטנה בתל אביב."
"שברחוב סמטס?"
"כן, כן. סמטס. אני אחבר טלפון תוך כמה ימים ואצלצל לתת לכן את המספר."
"מה עם בת?"
"מה מה עם בת? שום דבר לא קרה, נכון?"
"אז לא לספר לה על החובות?"
"אני אדבר איתה. לא יקרה שום דבר אם היא תשמע שלאבא שלה יש קשיים. גם אני רק בן אדם, לא?" שמיל נתקף פרץ אנרגיה בלתי מוסברת.
"בסדר," דרי ענתה.
"אני אבוא ביום ששי, או. קיי.?"
דרי עפעפה פעמיים. לא היה לה כוח לדבר. שמיל יצא. היא שמעה את דלת המכונית נפתחת. היא ידעה שהוא מעיף את צרור המפתחות שלו באוויר ובדיוק המפתח של הג'יפ נוחת לו בין האצבע המורה והאגודל. אז שמעה את רעש ההתנעה. את החלקת הגלגלים על חצץ משטח החנייה, ואת הרעש הזה הולך ונחלש, הולך ונעלם. הדבר היחיד שעלה בכוחה לעשות הוא לטפס חזרה לחדר השינה וליפול עם הבגדים על השמיכות הפרועות מהבוקר, בקצה התודעה עוד לתפוס שהוא השאיר זוג גרביים נשכחים, מגולגלים זה בתוך זה, בקצה המיטה מהצד שלו, ולהירדם. כשקמה הייתה שעת לילה מאוחרת. היא ירדה לטרוף משהו. על השולחן במטבח מצאה פתק מבתה, שתישאר הלילה לישון אצל נטע. לילה טוב. באהבה. בת שלך. או שלך בת.
ילדה אהובה. היא מבינה שמשהו מתרחש וחיה את חייה במסלול אחר, כדי לא להוסיף את עצמה ולא להפוך מטען חריג על המטענים העמוסים לעייפה, שדרי ושמיל כבר העלו על המטוס. דרי ניגשה למקרר והוציאה גבינות, עגבנייה, מיץ אשכוליות ללא סוכר, פריכיות אורז, שלפה מהמדיח סכין וצלחת והתיישבה במטבח הקר לאכול.
היא ניסתה לחשוב בצלילות על מה שקורה וגלגלה בראש את המושג הזה, גירושים פיקטיביים. אבל גם אחרי שניקתה את הפירורים מעל השולחן, והחזירה כל דבר למקומו, והלכה בחזרה ונשכבה על המיטה הזוגית בחושך, שעות רבות בעיניים פקוחות לרווחה, לא ממש הצליחה. בלילה, ערה לא ערה, בעת דמדומי ההכרה, כשתת ההכרה נפתחת כמו מניפה, אביה בא לבקר. הוא אמר רק שלוש מלים. הוא אמר: "מגיע לך לנוח", הסתובב והלך. הביקור הזה עודד אותה.
שמיל בא בערב שבת. דרי הכינה ארוחה מבושלת, ברוקולי מוקרם בגבינה, שניצלים, סלט חצילים וסלט ירקות, פרסה חלה, הניחה פלפל ומלח על השולחן ושלושתם התיישבו לאכול. הארוחה עברה בשתיקה. בסיומה הלך שמיל עם בת לחדרה ודרי לא יכלה לדעת על מה הוא מדבר איתה. כי כשבת יצאה מהחדר פניה לא הביעו דבר. שמיל יצא אחריה והתעטף בעיתון בסלון. שני הפינצ'רים הקטנים זינקו עליו בשמחה, אבל הוא דחה אותם כמעט בבעיטה. הוא רצה עכשיו רק קצת שקט. בת הגיחה כעבור שעה קלה מחדר האמבטיה מוכנה ליציאה, נישקה, חייכה והלכה.
דרי אמרה: "לידיעתך שמיל, התייעצתי עם עורך דין אחר, מטעמי, והגעתי למסקנה שהדרך מגירושים פיקטיביים לגירושים אמיתיים קצרה מאוד, אפסית אפילו. בעצם רק צריך להאמין בזה, ואני מאמינה שהתגרשנו."