פרק ט': סוגי נישואין
חוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין קובע כי: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". אולם לעיתים בני זוג אינם מעוניינים להינשא ע"פ דין תורה, אם בגלל שאינם בעלי אמונה דתית ואם בגלל כי בני הזוג מנועים מלהינשא באמצעות רב אורתודוכסי וזאת בשל איסור נישואין החל עליהם ע"פ דין תורה. למשל כהן וגרושה.
ידועים בציבור – נישואין
נישואין / ידועים בציבור – אלה מוסדות של קשר בין בני זוג- קשר פורמלי ולא פורמלי. כיום המשפט נותן גם לבני זוג ידועים בציבור מטריה משפטית ומקנה לקשר מוסכם של חיים יחד זכויות וחיובים משפטיים.
בחברה דתית זו עבירה ליצור קשר לא פורמלי. בעבר הלא רחוק, ילד שנולד מחוץ לנישואין נולד חסר זכויות או עם זכויות מוגבלות.
מהן הזכויות שהחברה נותנת לבני זוג ידועים בציבור כיום?
מירב הזכויות. בעיקר זכויות מהרשויות, וזאת בדומה למה שנותנים לבני זוג נשואים – פנסיה, גמלאות, פיצויי שארים, פיצויי נזיקין, אפילו ירושה לחלקם. מדינת ישראל יצרה זכויות רבות מאוד גם לבני זוג ידועים בציבור. אולם לא תמיד ניתנות זכויות אלה, למשל כשאחד מבני הזוג עדיין נשוי – חוק הירושה הוא מקרה קלסי. בפועל, בני זוג פנויים החיים יחדיו במעמד של ידועים בציבור הנם "מסודרים". אם כך למה להתחתן?
מקובל בחברה שהנישואין יוצרים מחויבות בין בני זוג, ונוצרת תחושה של קביעות ויציבות. לכן מקובל לחשוב שזוהי המסגרת הטובה ביותר להולדת ילדים. כשזוג מעדיף להישאר במעמד ידועים בציבור, זה מסמל את הקשר הרצוני ביניהם שכן בכדי לנתק מחויבות נישואין צריך לעבור דרך בית משפט, לרבות נישואין אזרחיים, משום שקביעות ויציבות הם יסוד הנישואין. הלוא מחויבות לנישואין כוללת חובה כלכלית וחובת נאמנות. אי שמירת הנאמנות מספקת עילה לפירוק. החוק נותן לקשר הנישואין את חסותו ומעניק לו זכויות יתר בכמה תחומים. ההבדל הגדול ביניהם הוא שאם אדם בא לתבוע את זכויותיו – בנישואין כל שעליו להציג הוא תעודת נישואין. ידועים בציבור צריכים להוכיח את הקשר, את האינטימיות ואת העובדה שהקשר הוא בר קיימא ואת תנאי הקשר. מוסד הנישואין איבד הרבה ממשמעותו, אך הוא עדיין הקשר המועדף על ידי המדינה והיא מסייעת ליצור לו עדיפות בעיני הציבור.
נישואין דתיים – נישואין אזרחיים
יש הבדל תהומי בעריכת נישואין בשתי הצורות.
נישואין אזרחיים – קניית סטטוס שנעשית על ידי הרשות השלטונית. הצדדים מבקשים מהרשות השלטונית שתקנה להם סטטוס של נישואין. צריך טפסים, וייתכן שצריך נוכחות אישית. הרשות, באמצעות מוסדותיה ופקידיה, מעניקה את הסטטוס הזה. ישנן מדינות הדורשות שופט, ישנן שמסתפקות בפקיד ממשלתי או אף עירוני.
זהו הליך מנהלי ולא שיפוטי.
כיוון שהרשויות הן שמעניקות את הסטטוס יש להן שיקול דעת מתי לתת את הסטטוס הזה. שיקול הדעת מוכתב על ידי קשת שלמה של שיקולים:
א. כושרם של הצדדים לבוא בברית הנישואין. לכן מגבילים את גיל הנישואין.
ב. כשירותם השכלית והמנטאלית של בני הזוג, בדומה לכל מעשה משפטי.
ג. ההתאמה הגנטית של שני הצדדים – מגבילים קרבת משפחה. יש מדינות שבודקות גנטית – בארצות הברית. למשל, נישואי אחים נוגדים את תקנת הציבור. נישואי אב ובת – נוגדים את המוסר הציבורי, זה גילוי עריות. גם לא מאפשרים נישואין ביגמיים. בקשה כזו תפסל על הסף. אם נישואין כאלה מתבררים בשלב מאוחר יותר הם נפסלים למפרע.
הרשות היא גם זו שמפרקת את הנישואין באמצעות צו בית משפט. זוג לא יכול להחליט שהוא גרוש. המבוא לדיני נישואין וגירושין הם הליך שיפוטי בניגוד לנישואין שהם הליך מנהלי. בשאלות של ילדים ורכוש, מזונות וחיובים אחרים – ההליך שונה. בית משפט מוציא צו, לאחר מכן מוציאים פסק דין. בכל מקרה לא בני הזוג יוצרים את הסטטוס של הגירושין אלא הרשויות.
אדם נשוי שרוצה להתגרש מאשתו לא יכול לעשות זאת לבד. היום זה כולל מצב של שיקום. יש מצב של פירוד (separation). בארצות הברית דורשים מצב של הפרדה לפני הגירושין. לדוגמא- בארצות הברית לא נותנים להתגרש בשנה הראשונה לנישואין.
נישואין דתיים יהודיים
זהו מעשה בין בן זוג לבת זוגו, הרשויות לא מעורבות בכך. לפי ההלכה, כשגבר נותן כסף או טבעת לאישה ומכריז על נישואין בנוכחות שני עדים כשרים – הם נשואים. הוא הדין בגירושין. אין עירוב של הרשות השלטונית. נקודת המוצא כאן שונה לחלוטין – נישואין וגירושין זה דבר פנימי בין בני זוג.
נישואין דתיים הם לעיתים צורת נישואין אזרחיים – כלומר יש מדינות רבות שמכירות בשתי הדרכים להתחתן. או אזרחי לגמרי מול הפקיד, או טקס דתי. מעבירים את הטפסים לרשויות והן מכירות בהם כנישואין רשמיים של המדינה. זו הצורה האזרחית שהמדינה רואה כאפשרות להינשא.
יש חוק שמלביש על הטקס הדתי סממנים אזרחיים, על מנת שהמדינה תכיר בנישואין. בחוק שיפוט בתי דין רבניים – נקבע שנישואין יחולו לפי דין תורה. אך לא די בדין תורה עבור המדינה. בפקודת הנישואין והגירושין (רישום) ישנם סממנים אזרחיים שהולבשו על הטקס הדתי.
העירוב הזה יוצר בעייתיות עצומה. לכל מדינה יש מדיניות הקובעת את מי להשיא ואת מי לא. (למשל, חוק גיל הנישואין – קובע את גיל 17, לפי תאריך עברי). המדיניות הזו שונה בהרבה מקרים ממדיניות הנישואין האזרחיים. למשל:
הנישואין האזרחיים – אוסרים ביגמיה. הדין המוסלמי מתיר ביגמיה.
הנישואין האזרחיים – לא מתעניינים במצב הדתי של האדם. הדין היהודי אוסר על נישואין של כהן וגרושה.
כיוון שהדין האזרחי מאמץ את הדתי – כיצד נפתור סתירות כאלה?
למשל: מוסלמי נשא שתי נשים. לפי הדין המוסלמי הוא נשוי כדת וכדין, לפי הדין האזרחי – לא. יש חוק שאוסר נישואין ביגמיים. המעשה הפלילי לא נעוץ בעובדה שיש לו שתי נשים אלא במעשה הרישום. הכלל בישראל הוא שבודקים את תוקף הנישואין, את סטטוס הנישואין לפי הדין הדתי אך העבירות הפליליות נקבעות על פי הדין האזרחי. מסקנה: אותו מוסלמי אמנם נשוי לשתיים, אך עבר עבירה פלילית.
נישואין לאישה שגילה פחות מגיל 17 – זה תקף אבל החתן עבר עבירה פלילית ויואשם בעבירה. כל זה נגזר מדבר המלך (זוכרים את ג'ורג'י?) – תוקף הנישואין בישראל נובע מהדין הדתי, ובמקום שהמדינה מתנגדת לכך – מתוקף הדין האזרחי יש עבירה – העבריין ייענש אך נישואיו לא יבוטלו.
נישואין דתיים פרטיים
קידושין פרטיים הינם טכס הנערך בין בני זוג ,בנוכחות עדים ולא באמצעות רב מוסמך (רשות רושמת).
כל נישואין חייבים להיות רשומים ומתועדים. המדינה דורשת לדעת זאת לשם מתן זכויות והטלת חובות. בישראל – כיוון שאנו מכירים בתוקף הדין הדתי, אם זוג התחתן בנישואין פרטיים לפי המסורת היהודית, הנישואין יחשבו תקפים על פי הדת אך המדינה תראה בכך עבירה, וייתכן שהמדינה תחליט שאין להם זכויות (למרות התוקף). למשל, לפי הפסיקה אין אישה שנישאת נישואין פרטיים יכולה לתבוע מזונות אישה מבן זוגה.