פרק 18: התביעה. מתקיפים בגדול
עודד גאון לא רווה נחת בימים אלה. אשתו והמגשר שלה מצד אחד, איריס והאיומים שלה מצד שני והמשפט עם עמליה מצד שלישי.
"אל תהיה במתח," אמר לו אחיו. "קח את זה בקלות, היום עמליה תעלה על המוקד." אבל האולקוס הישן התעורר והציק לו בלילות, והוא לא עמד במעמסה.
המשחק החוזר התנהל בהרכב הפוך: הפעם חקר עורך הדין אמיר עבוטבול את עמליה גאון. אפריל נפתח ביום קפוא ויבש במיוחד בירושלים, והתצהיר נערך ברצינות רבה על אף העובדה שהיום היה הראשון באפריל, וברדיו ניסו מיני מתיחות קלושות. היה רק הבדל אחד ממה שהתנהל לפני שבועיים – עודד גאון לא נכח בעת חקירתה של עמליה. עדותה נרשמה בקצרנות מילה במילה והחקירה התנהלה בעצלתיים במשך הבוקר. עבוטבול ניהל את החקירה בנחיריים מורמות ומצח נחושה. הבוקר כולו הוקדש לטיפול בחשבון ההוצאות של עמליה גאון.
עמליה התנהגה בהתאם לתדריך שקיבלה וענתה בחסכנות רבה, לפעמים אפילו בקמצנות בלתי-אופיינית. היא הייתה לקונית והטון שלה לא היה מזמין במיוחד. קהאן אמר לה בהפסקה לא להירדם כי מי יודע איזה שפן הוא מחביא בכובע. איך הוא לא מתבייש לחזור שוב ושוב על אותו דימוי שחוק, שאלה עמליה את עצמה בעצבנות, כשהיא מפנה את קוצר הרוח שלה כלפי קהאן במקום כלפי עבוטבול. לא, היא לא תירדם. בפעם הראשונה בחייה עלתה על הבמה והיא דווקא התחילה ליהנות מזה. היא לא תחמיץ את הסולו הראשון שלה. היא תישאר מרוכזת ותענה כמו שצריך.
מייד אחרי הפסקת הצהרים חזר עבוטבול והעלה את עניין המותרות לעומת החיסכון והיעילות במפעל.
"האם, גברת גאון, נהגת ללון רק במלונות חמישה כוכבים ברחבי הארץ בנסיעותיך העסקיות?"
"כן,"
"האם הלקוח שרוכש ממך יין רואה בדיוק היכן את ישנה בלילה?" עקץ עבוטבול מתחת לחגורה.
"אני מאמינה בפילוסופיה של מחלקה ראשונה כשמדובר ביין," התעלמה עמליה מהעקיצה.
"האם זה נכון שכשאת מגיעה לאילת את לנה במלון 'קליאופטרה' באופן קבוע?"
"כן,"
"על אף שישנם מלונות נוספים המדורגים כחמישה כוכבים?"
"אני משערת שישנם עוד מלונות באותה רמה."
"אב 'קליאופטרה' הוא היקר מכולם, האם ידעת זאת גברת גאון?"
"לא, כשהמלון נפתח לפני שנתיים היו מחירי מבצע מוזלים במיוחד, ומאז קבעתי את מקומי שם."
"אני גיליתי שמחיר טיסה לאילת הוא 80 דולר אבל את מעדיפה לשכור מכונית ולשלם עבורה
עבור שלושה ימים."
והוא הציג קבלות המוכיחות כל דבר שהציג במכפלה של עשר ושתים עשרה פעמים לפחות על כל סעיף כזה במשך ארבע שנות עבודתה של עמליה ביחד עם אחיה החורגים.
"ראשית, מחיר הטיסה הוא לכיוון אחד וצריך גם לחזור, מדובר אם כך ב- 150 דולר. שנית, כשטסים צריך לקחת מונית לכל מקום בעיר כי אי אפשר לנוע ברגל בחום הזה, והמחירים לתיירים מופקעים. שלישית, ההחלטה לטוס גוזלת זמן רב אף כי ברושם ראשון היא נראית אלגנטית יותר. צריך לחכות חצי יום לטיסה, שלרוב איננה יוצאת בזמן. במכונית אני יכולה לנהוג, וזה מה שאני בדרך כלל עושה בשעות לא מקובלות על מטוסים. אני נוהגת בלילה ומגיעה לפנות בוקר, מתארגנת ומתרעננת ויוצאת ליום עבודה רגיל."
"את נוהגת לשכור מכוניות מסווגות בקטגוריה I, שהיא הקטגוריה הגבוהה ביותר. מדובר בדרך כלל בוולבו S80 או בהונדה אקורד או באוודי A6, תקני אותי אם אני טועה?" השמיע עבוטבול קול צר עין.
"אני נוהגת במכוניות בטיחותיות ביותר. אני נוסעת הרבה בדרכים וזו שאלת חיים."
"אם מדובר בבטיחות בלבד יכולת לקחת מכוניות חזקות מקטגוריות זולות יותר, את לא חושבת?"
"ראשית, 636 דולר זהו מחיר כולל עד שבעה ימים, ואני מנצלת את הרכב השכור ניצול מלא לטובת היקב בלבד. לי באופן פרטי יש מכונית משלי על יד הבית. שנית, אני חברה במועדון 'הרץ', החל מהשנה השניה לעבודתי, והמחיר לחבר הוא רק 474 דולר. תבדוק ותיווכח שכל המסמכים שבידך עתיקי יומין." עמליה דיברה בביטחון.
וכך המשיך עורך דין עבוטבול לעבד נתונים ומספרים לגבי מחירי הלינה והמלונות, עד שנקעה נפשו של עורך דין קהאן והוא אמר בקוצר רוח מאופק:
"עורך דין עבוטבול, מרשתי מודה בכך שהיא לקחה מלונות מכוניות ומסעדות ברמה הגבוהה ביותר, מה הטעם לשאול עוד ועוד ולהציג עוד ועוד נתונים ולקבל אישורים חוזרים ונשנים. לא חבל על הזמן?"
"עורך דין קהאן ידידי שאל בלי סוף ואני לא הפרעתי ולא התערבתי. אני מגיע לנקודה, ואני מבקש להתאזר בסבלנות."
עורך דין קהאן נסוג למקומו ועורך דין עבוטבול המשיך.
"למען עורך דין קהאן אני עוזב עכשיו את חשבון ההוצאות ודוחה את הפואנטה לשלב יותר מאוחר. אני מבקש עכשיו לשאול אותך לגבי שתי נשות המכירות ששכרת את שירותיהן, ואשר מרשי טוען שהן לא היו די מקצועיות, אחת מהן אפילו סנובית במידה בולטת שהרגיזה לקוחות והרחיקה אותם לצמיתות מיקבי הגאון. אני מתכוון במיוחד לצעירה בשם אילנה אבידן. האם זה נכון, גברת גאון, שקיבלת אותה לעבודה על סמך ראיון בלבד?"
"כן,"
"האם זה נכון שלא היו לה כל המלצות וכל ניסיון קודם?"
"נכון,"
"האם זה נכון שזמן לא רב לפני שהתקבלה לעבודה סיימה הגברת אבידן את חוק לימודיה בכלכלה לתואר ראשון?"
"כן, כחודשיים לפני ששכרתי את שירותיה."
"איך את מסבירה את העובדה שלקחת מישהי חסרת ניסיון שלא ידעת דבר על יכולתה לתקשר עם אנשים?"
"פשוט מאוד," חייכה עמליה חיוך של גדולה מצטנעת "שולה רופין שלחה אותה אלי."
"עורך דין עבוטבול סרב להאמין שאיש לא עידכן אותו בנקודה הזאת. הוא היה משוכנע שבמספר שאלות נוקבות יזים את התשובה הזאת וימחק אותה כאילו לא נאמרה. הוא תיעב הפתעות קטנות כאלה מידי לקוחותיו.
"שולה רופין, מנהל החשבונות של 'יקבי הגאון'?"
"היא ולא אחרת,"
"שולה רופין, שראית אותה במתן התצהיר לפני שבועיים?"
"אני מכירה אותה מאז שאני ילדה. אבא שכר אותה לעבודה איתנו."
"מה בדיוק אמרה לך אותה שולה רופין?"
"היא אמרה שאבידן היא בת של חברים הכי טובים שלה, שזו ילדה מוכשרת ושאולי היא תתאים למכירות, שעכשיו היא גמרה את הלימודים ומחפשים לה עבודה."
"היא אמרה 'אולי'?"
"כן, נדמה לי שזה מה שהיא אמרה."
"אז היא אמרה 'אולי', היא לא הורתה לך במפורש לקבל אותה?"
"אני קיבלתי את זה כמו הוראה מפורשת."
"ובכל זאת את היא הקובעת הבלעדית במחלקה שלך, נכון?"
"כן,"
"אין לי עוד שאלות בנושא," הפטיר עבוטבול עודו מעיין בניירותיו. הוא קיווה שבבית משפט חוסר הניסיון וטובת היקב יתפסו יותר מאשר העובדה שעובדת וותיקה ובעלת השפעה כמו שולה רופין לחצה על הסעיף של קשרים אישיים. הוא רק יכול היה להודות לאלוהים שהחקירה הראשונה שולפת החוצה את כל השדים מהתיבה של הגברת פנדורה גאון. כבר מזמן חשב שצריך לחייב לקוחות בתשלום מיוחד, מין קנס, אם הם שולחים אותו לבית המשפט בלי לציידו בכל המידע כולו.
"ברשותך אני רוצה לחזור לשאול אותך על חשבון ההוצאות," התעקש עורך דין עבוטבול. הפעם התרכז בעניין המסעדות. בחלל האוויר עלו ניחוחות צרפתיים עתירי שומן מ"לה קוקי" באילת וניחוחות איטלקיים ממסעדת "קרן" בתל אביב.
"יופי," לעג קל נשתרבב בקולו של אמיר עבוטבול, "האם תואילי לאשר שמונה חשבונות ב'טקמרה', מסעדה יפנית בהרצליה פיתוח?"
"כן? אלה חשבונות שאני מכירה."
"את חתמת עליהם כשהוגש לך החשבון ב'ויזה'?"
"ככה זה נראה."
"את מוכנה לחשב במכונת החישוב שאני אתן לך בעוד רגע כמה עלו ל'יקבי הגאון' הארוחות האלה?"
"בסדר?" היא ענתה ומוחה קדח בחיפוש דרכי מילוט.
"רק תלחצי על הספרות ותגיעי לתוצאה?"
" 3880 שקלים וחמישים אגורות."
"3880שקלים וחמישים אגורות ארוחות יפניות השקיעו האחים גאון באחותם הבכירה שמבדרת לקוחות חשובים במסעדות יוקרה ומוכרת את זה לאחים שלה כפילוסופיה של מכירה?"
"מה השאלה?"
"כן או לא?"
"כן, כן,"
"ארוחה ממוצעת של 450 ש"ח , מדובר לרוב בשני אנשים, לא יותר, את ועוד אחד, כן או לא?"
"כן, בדרך כלל."
"ועם מי, ברשותך, סעדת ב'טקמרה'?"
"'טקמרו' הוא השם המדויק. סעדתי עם הגברת שיאצו."
"בעלת רשת המעדניות 'משו-משו'?"
"לא בדיוק?"
"מה הכוונה בביטוי 'לא בדיוק'?"
"הכוונה שהיא הייתה בתפקיד הזה בעבר?"
"עד איזו שנה בדיוק?"
"אה?"
קהאן מריח צרות. הוא מבקש בקול רם לצאת להתייעצות עם מרשתו והוא מבקש בליבו לחנוק אותה.
"למה את עושה לי הפתעות?" אמר בקול צרוד כאילו ניסה להיחנק במקומה.
"שיאצו הקימה רשת מעדניות מפוארת?" החלה עמליה להצטדק.
"את הרשת כל אחד מכיר?" קטע אותה קהאן בפראות "במה היא קשורה לעניין. הרשת קנתה ממך יין?"
"היא כבר לא עובדת שם שנים, היא אישה זקנה מאוד."
"אז מה הקטע הזה?"
"היא עזרה לאבא במימון של היקב. לפני היקב אבא סיפק לה מעדני בשר. בזה הוא התעסק עד הגירושים שלו. היא הכירה אותו היטב וכשאני אומרת עזרה לו אני מתכוונת עזרה בהרבה כסף. וכשאני אומרת כסף אני מתכוונת שש ספרות. אבא היה מפנק אותה ומזמין אותה למסעדה פעמיים שלוש בשנה, וגם לכל הטעימות של הבצירים החדשים. אני רק המשכתי את המסורת מאז שאבא נפטר. היא יפנית שהתגלגלה לארץ באופן מוזר, אבל זה לא לעכשיו, והנה נפתחה סוף סוף מסעדה יפנית בארץ, אבל הרי היא לא תלך לבדה?" עמליה התכוונה להמשיך בשטף הזה עוד ועוד מרוב רגשי אשמה על כך שלא דיווחה על זה לעורך דינה. הוא קטע אותה שוב.
"למה לא יכולת להזמין אותה על חשבונך? ועוד לזייף בעניין התואר שלה?"
"אולי אתה צודק, יכולתי בקלות להזמין אותה על חשבוני? היא כל כך אוהבת מסעדות יוקרה. ועוד יפנית. והיא בודדה כל כך. קהאן, אני נורא מצטערת, לא חשבתי על זה, היה נדמה לי שאמרתי את זה לעדי, לא אמרתי?"
"עמליה, ראית מלונות חמישה כוכבים בחייך, אני לא רוצה שתראי עכשיו כוכבים בלי סוף אצל עבוטבול. מה פתאום דיווחת להנהלת חשבונות ידע לא נכון?"
"לא יודעת, הם אף פעם לא שאלו כלום, אצל אבא זה היה לגיטימי, זה היה למענו, סך הכל זה לא ממש שקר ויש לזה שורשים. זה לא שהזמנתי מאהב, הזמנתי את מי שעזרה לנו להקים את המפעל הזה ואנחנו חייבים לה הרבה, אם תרצה, היא מחוג ידידי היקב. טוב, בכל אופן סליחה, זה לא יקרה שוב. אני מבטיחה."
"אם היו לנו מושבעים כמו ב'פרקליטי אל. איי. ' זה היה עובד נהדר. הם היו מתרככים לשמע סיפור על צדקת יפנית מימי מלחמת העולם השנייה. אבל אצלנו זה עובד אחרת. ואצלנו כל העסק עם חשבון ההוצאות שלך בונה לאט לאט את הרגע המתאים לפיטוריך הצודקים."
"הצודקים? הוא כבר הצליח להוכיח את זה לדעתך?"
"לא, לא, לא. נסחפתי קצת, מהפניקה שאת לא מספרת לי הכל. אבל זה הכיוון שלו, באופן עקרוני. לשם הוא חותר להגיע."
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו אנחנו חוזרים ואת מספרת להם כל מה שסיפרת לי ויחד עם זאת מביעה צער ומציעה ל'יקבי הגאון' צ'ק פרטי מחשבונך לכיסוי ההוצאה הזאת."
עמליה חזרה נזופה. היא ניסתה להקטין את הנזק עד כמה שאפשר, אבל עבוטבול לא ויתר. הוא חיטט שוב ושוב בפצע הפתוח וניסה להקיז דם. היא נשבעה לא להפתיע יותר את גדעון קהאן. כל פעם שהעלימה פרט ולו גם הקטן שבקטנים זה יצא לרעתה. בסופה של הישיבה נטה כבר הערב על הרי ירושלים, והם יצאו ממקומם החם אל הרוחות הרעות. קהאן הרגיע כמיטב יכולתו והסביר לה שאין עדיין כל סיבה מהותית לפיטוריה. עבוטבול לא הצליח לשנות את העובדה העקרונית הזאת. גם עודד זקף את המלונות שלו והארוחות שלו והמכוניות ששכר כדי לטייל עם איריס לוין על חשבון העסק.
"הרופא שאני יוצאת אתו עכשיו?" עמליה התחילה את השיחה כאילו נשאלה כבר קודם על כך, "טוען שהעסק נהיה אובססיבי, שאני צריכה לקחת את הכסף שהציעו לי ולהסתלק מכל זה. אולי הוא צודק. התביעה הזאת איתי יום ולילה. אני הולכת אתה לישון ואני קמה אתה דבר ראשון בבוקר. אני אוכלת אתה ולוקחת אותה איתי לסופי שבוע. בינתיים לא קריירה, לא עבודה, וגם לא חיים אישיים. אריה, זה האורטופד שלי, ואסף הבן שלי, שניהם כועסים עלי, אז למה לנו כל העניין הזה?"