פרק 20: גישור: בילי רות' ובועז אלטמן – הסוף
החנות של בילי רות' באילת פרחה. החנות של בועז אלטמן במלון "נסיכת הנילוס" שבאילת פרחה. בילי החזירה את חובותיה בגין החנות ועתה היה בועז אבי-בנה-יואב בלבד. כל אחד מהם עמד על רגליו העצמאיות וניהל את עסקיו בהצלחה רבה. הם לא נישאו אבל גולדשטיין מצא אותם יחד ביום הברית. הם חזרו לגור יחד מתוך התרגשות על היותם הורים ומתוך תשוקה גדולה. היה רגע שבו חשבו על ילד נוסף.
אבל אז כשהכל נרגע, ולא היה מדובר בבגידות או בסכסוכים האהבה נגמרה. הם לא התמודדו עם השגרה. שניהם היו זקוקים להתרגשויות גדולות ושניהם חשו עצמם צעירים, שזופים ויפים. הילד היה בן שנתיים ועשרה חודשים וגדל מבלי שישמש כלי נשק ביד האחד נגד השני. הם החליטו על סידור של החזקה משותפת וסיכמו ביניהם באיזה יום יהיה יואב אצל מי מהם, וכך נמנעו פעם נוספת מהליכה לבתי משפט. הסידור הפרטי שלהם הציע הורות משותפת ושוויונית. הילד נרשם כיואב אלטמן כשהלך לגן, על אף שמבחינת הדמיון שלו לאמו היה אפשר לחשוב שהיא הגתה והרתה אותו בינה לבין עצמה.
בילי המשיכה להחזיק את החנות אבל היא עמדה על פרשת דרכים שפירושה או למכור וליזום משהו חדש או להקים עוד סניפים ברחבי הארץ. סניפים נוספים עוררו את השאלה מה יהיה על אורח החיים המסודר של הילד. גם לבועז נשבר מהשגרה והוא הגשים סוף סוף את חלום היאכטה הישן שלו. הפעם חתם חוזה מוצק ואיש לא יכול היה להמלט מידיו. יואב היה גאה באביו רב החובל, המעשן מקטרת תמידית וחבוש כובע קסקט. חבל רק שאין לו רגל מעץ, הרהר הקטן בצער.
בילי ובועז נפרדו כידידים כמו שאומרת הקלישאה. לא היו רגשות קיפוח ולא הייתה הפרה של הבטחה כלשהי גלויה או סמויה. היחסים היו בריאים והתקיימו מתוך בחירה. גם כהורים לילד משותף הם היו מאורגנים לא רע ושיתפו פעולה ביניהם. מדי פעם הוא קפץ אליה לחנות לכוס קפה. תמיד החמיא לה על גופה הצעיר, על עורה המשגע ועל בגדיה האלגנטיים, והיא מצאה בו ידיד וקרוב משפחה שאפשר להישען עליו כשצריך.