הילד פנה לאימו בשאלה "כיצד פורצת מלחמה?" האם העדיפה להסביר באמצעות דוגמה – נניח שאנגליה וצרפת הסתכסכו בניהן ואז….
כאן התערב האב בשאלה: מדוע שאנגליה וצרפת תסתכסכנה בניהן?
האם: זו רק דוגמה.
האב: הדוגמה אינה טובה!
האם: מה אתה מבין בדוגמאות?
האב: אני השתמשתי בדוגמאות עוד לפני שנולדת…
האם: נכון, אבל בדוגמאות לא טובות.
האב: טיפשה שכמותך, איך את מסוגלת בכלל להבחין בין דוגמה טובה ללא טובה? וחוץ מזה מי את שתגידי לי?
האם: בור שכמותך, אפילו תיכון לא גמרת…..
האב: את עוד מעיזה לדבר הרי….
כאן התערב הילד ואמר – מספיק, אני עכשיו מבין בדיוק כיצד פורצת מלחמה.
בנימה קלילה זו ננסה לבחון כיצד נולדים סכסוכים בין אנשים ובין קבוצות אנשים (חברות, מדינות, ארגונים וכיוצ"ב), החל מסכסוכים פעוטים וחסרי חשיבות, וכלה באותם סכסוכים משמעותיים המכלים את ממונם וחייהם של אנשים רבים. ימיו של הסכסוך ארוכים כימות קיום האדם, והמוקדים הראשיים לא השתנו מאז. יתר על כן הסכסוך הינו אחת התופעות הנפוצות ביותר (הן האישי והן העסקי) ולמזלנו הטוב, רק מעט מהסכסוכים שאנו מעורבים בהם, מתפתחים לדרגת סכסוך של ממש – רובם "נסגרים" בסמוך להיווצרם.
במשך השנים, עם התפתחות התרבויות, "תורבתו" גם הסכסוכים והם נעשו יותר מורכבים. בעולמו של האדם הקדמון מקורות הסכסוכים היו פשוטים וברורים – מאבק על טריטוריה, שליטה במזון ובאמצעי היצור, ושליטה באנשים אחרים (במיוחד בבת הזוג…)
כל הסכסוכים היו ברורים ויישובם נעשה על פי העיקרון: "החזק יותר צודק יותר" (כל דאלים גבר) – הפתרון נאכף בכוח הזרוע, באופן מידי וללא מנגנוני ישוב חיצוניים, בדומה למנגנוני ישוב הסכסוכים המקובלים כיום.
התפתחות התרבויות הכניסה "סיבוכים רבים" לסכסוכים בכמה מישורים:
א. התרבויות הגדירו מהם סכסוכים לגיטימיים לעומת סכסוכים שאינם לגיטימיים דרך הצגה של מערכת נורמות התנהגותיות (חוקים). הצדדים לסכסוך נאלצו, איפוא, לתרגם אותו לנורמות האלה (דוד המלך חשק באישתו של אוריה החיתי, ולא מימש את תאוותו בגלל הנורמה של "אשת איש", שמנעה "סכסוך לגיטימי" בינו ובין אוריה החיטי, ולכן "נאלץ" לגרום למותו בדרך עקיפה).
ב. התרבויות, כל אחת עפ"י דרכה, הגדירו את מושג ה"צדק", במקום ה"כוח" כאבן הבוחן לפתרון סכסוכים – כל תרבות וה"צדק" שלה.
ג. התרבויות יצרו מנגנון לפתרון הסכסוכים מסוג של "בית דין" או "בית משפט" והעמידו מאחוריו כוח רב, במגמה לסכל ניסיונות של יחידים, או קבוצות, לפתור את הסכסוך בשיטות הישנות של כוח הזרוע.
ד. התרבויות הגדירו זכויות יסוד ליחידים ולקבוצות, ומנעו בכך סכסוכים במישורים מסוימים.
בנוקטן אמצעים אלו, הפכו התרבויות את הסכסוך ואת פתרונו למורכבים פי כמה, שכן הצדדים לסכסוך חייבים לעמוד בכמה קריטריונים, גם ביחס להגדרת אופי הסכסוך, אך במיוחד לצורת הצגתו ובדרכים לניהולו.
בעשורים האחרונים, עם יישומם של חוקים, הסכמים ואמנות בינלאומיות, הנוגעים בזכויות האדם, ביחסים בין אומות ובחוקי מסחר שונים, שחלקם אינם עולים בקנה אחד עם הטבע האנושי, הפכו הסכסוכים מורכבים עוד יותר, שכן על כל אחד מהצדדים להגדיר את הסכסוך בצורה שלא תסתור חוקים אלה. בניגוד לימים קדמוניים, בהם היתה המטרה לפתור את הסכסוך, כיום המטרה היא קודם כל להפוך סכסוך ללגיטימי, דרך התמודדות עם הנורמות עצמן.
בין התהליך הקדמוני לישוב סכסוכים, כל דאלים גבר, דרך התהליך העתיק – "משפט" בו מופיעים הצדדים בפני זקני העיר, לבין התהליך של היום – בו מעורבים יועצים, עורכי דין, מומחים וכו' משני הצדדים, נראה שהדמיון היחיד שנותר מתבטא בשמות "סכסוך" ו"משפט" בלבד. נותרו רק מקורותיו הבסיסיים של הסכסוך, שלא השתנו במשך הדורות, אלא רק לבשו צורות אחרות.
כיוון שעניינו הינו הסכסוך המודרני, ננסה לראות את מקורותיו בעולם של היום ונעקוב אחר התפתחותו:
מקורותיו הראשיים של הסכסוך, בן זמננו, הינם:
א. אי הבנות הנובעות מהסכמות חלקיות (תוצאה של הסכם לא מושלם בין הצדדים).
ב. אי הסכמות חבויות בתוך "הסכמה לכאורה" בין הצדדים.
ג. ניצול לרעה של אי בהירויות בהסכמה, לפעמים כתוצאה מתכנון מוקדם.
ד. תוצאת מצב חדש, שלא נצפה מראש בעת כריתת הסכם בין הצדדים, או של הסכמה שאינה ניתנת לביצוע.
ה. הפרת כללים אמיתית, או הפרה – לכאורה, במאבק בין מתחרים, ביחסים בין ספק ולקוח, או בין בני זוג.
ו. פגיעה בזכויות קניין או זכויות אחרות במזיד או בשוגג.
ז. הונאה, נסיון להונאה או ניצול הזדמנויות להוציא שווה ערך מצד שני.
ח. מעילה באמון או ניצול לרעה של יחסים מיוחדים בין הצדדים.
ט. הרצון "לנקום", "לסדר" או "לסגור חשבון" עם יריב או בן זוג כתוצאה מסכסוך אחר שנסתיים שלא לשביעות רצון ה"נוקם".
י. תוצאה של סתירה בין מערכות ערכים ו/או חוקים, כאשר כל צד מאמץ בתום לב את המערכת הנוחה לו.
יא. גרירה של צד שלישי "תמים" לתוך סכסוך בין צדדים.
יב. סכסוך מדומה, אשר מטרתו להשיג הישגים כלפי צדדים שלישיים, ולא כלפי הצד השני לסכסוך.
יג. שימוש בסכסוך מדומה ככלי סחיטה להשגת מטרות לא לגיטימיות.
עיון קל במקורות הסכסוך מלמד אותנו, כי רובם המכריע של הסכסוכים מתרחשים בין צדדים המכירים זה את זה, וכי שורשו של הסכסוך טמון בתוך מערכת היחסים.
חלק נכבד מנוף הסכסוכים של העולם הקדמוני המתייחס לסכסוכים שמקורם בחמדנות פשוטה ונסיון לממשה בכוח הזרוע – נעלם מנוף הסכסוכים המודרני.
האמנם?
עקרונית לא. החמדנות היתה ונשארה, אולם בימינו היא אינה לגיטימית, ולא ניתן לממשה בדרכי פתרון הסכסוכים המקובלות. לכן היא שינתה את צורתה מחמדנות פשוטה ל"יחסים" של יריבות בינאישית או עסקית "מכובדת".
החמדנות, "המתחפשת" לסכסוך עסקי לגיטימי, היא רק דוגמה אחת מני רבות לסכסוך הלובש צורה חיצונית מסוימת, אך במהותו או בשורשיו הינו סכסוך מסוג שונה לחלוטין. הפועל שאינו מרוצה מתבונתו, או מנהגיו של מעסיקו, הגורמים לו לעבודה סיזיפית ומונעים ממנו להתפתח במקצועו, "ילביש" את הסכסוך בכסות של ויכוח על שכר, שעות עבודה וכדומה, שכן אלו מישורים נוחים יותר ולגיטימיים יותר, למרות שאינם מקור הסכסוך.
פעמים רבות, פגיעה בעלת אופי רגשי, תתורגם לפגיעה בעלת אופי כלכלי, והסכסוך יישא אופי של סכסוך על ממון, שכן סכסוך מעין זה יותר "לגיטימי" ויש לו סיכוי רב יותר בערכאות. אין דברים אמורים רק בשותפים לעסקים או בין בני משפחה – חברות גדולות ומכובדות נכנסות לפרקים לסכסוכים "כלכליים" מנימוקים שבסיסם רגשי. כיוון שסכסוכים שמקורם לא "לגיטימי", לובשים צורה אחרת יותר "מקובלת", שומה עלינו לקלף "לבוש" זה ולחזור למקור האמיתי, אם ברצוננו להבין את שורש הסכסוך ולפותרו. אין כל הגיון לטפל ב"לבוש", עלינו להתייחס לסכסוך עצמו.
לא זו בלבד שסכסוכים מודרניים משנים את צורתם החיצונית, אלא יש בהם דינמיקה של התפתחות בבחינת "החל בגיגית וסיים בחבית".
הדינמיקה המקובלת הינה שהסכסוך המקורי, שהיה ממוקד בבעיה מסוימת, הולך ומתפתח לחזית רחבה – הקרב הופך למלחמה כוללת – ובתוך תהליך זה מתחילים הצדדים לחפש מחלוקות בנושאים נוספים ו/או בעבר.
מסכסוך קטן פורצת, לעיתים, מלחמה גדולה, כאשר כל צד מנסה למקד אותה, לאו דווקא בסכסוך המקורי, אלא באותן מחלוקות שהוא חושב שיש לו סיכוי טוב יותר לנצחן. מי מאתנו לא מכיר את אותם סכסוכים שהחלו בריב שותפים על מיקומה של מכונת האריזה, ונגמרו בתביעות לפרוק השותפות ו/או בפשיטת רגל או אלו שהתחילו בויכוח על מיקומה של מכונת הכביסה, ונגמרו בגירושין.
חלק מהתפתחות הסכסוך המודרני נובעת מכניסת יועצים למיניהם (עו"ד, רואי חשבון, יועצים עסקיים וכיוצ"ב) המנסים (ובצדק – זה תפקידם) להנחות את הצדדים ולהבהיר להם את הדרך בה יש לנקוט. התוצאה הסופית הינה היא, במקרים רבים, "בן דוד רחוק" של הסכסוך המקורי, ש"הולבש", "פותח", "עבר לגיטימציה" והוא מוצג באור "חכם" יותר ו"צודק" יותר.
אם ברצוננו לטפל בסכסוך ולפתור אותו בצורה יעילה, אנו חייבים להבין מהם מרכיבי הסכסוך המקורי, וכיצד הוא התפתח לתמונה הנגלית לעינינו.
חוץ מהעובדה שסכסוכים משנים צורה ומתפתחים ישנם מקרים בהם הסכסוך משנה מהות. מי מאתנו לא ניתקל בגישה של הצד "החלש" בסכסוך המקורי שאומרת "בסדר, יתכן והוא ינצח, אבל אני אסדר אותו בעניין אחר לחלוטין… והוא אפילו לא ידע מאיפה זה בא לו…" דהיינו, כפועל יוצא מהסכסוך המקורי מתפתח סכסוך חדש, שמעורב בו, לפעמים, צד חדש, וכל כולו נקמנות פשוטה.
אם נוסיף לתמונה את הנטייה האנושית למצוא "אידיאולוגיה לטרגדיה" נוצר מצב שעם התפתחות הסכסוך מתחילים הצדדים להאמין, שאותם רבדים שנוספו לסכסוך המקורי, הם במהות הסכסוך עצמו.
ביטוי קיצוני לנכונות הצדדים להרחיב את הסכסוך, ולהפכו מדו-קרב חרבות למלחמת עולם, נוכל לראות בגישה הגורסת "תמות נפשי עם פלישתים". תופעה זו נפוצה בסכסוכים בין שותפים עסקיים או זוגות נשואים. כל צד מוכן לעשות כל דבר ובלבד שינצח בסכסוך המקורי, גם אם אותו צעד עלול לסבך אותו בפלילים ובתוצאות חמורות ביותר.
ביום בו נכתבו שורות אלה התפרסמה בעיתון כתבה על רואה חשבון הנתון בהליכי גירושין מאשתו, התובעת את מחצית הרכוש המשותף. עורך דינו העלה טענה מקורית – כל הרכוש נצטבר ממאות גניבות ומעילות, שבהן בוודאי לא שותפה האישה, ולכן אין לתת לה את המחצית.
לא ברור כיצד יתייחס בית המשפט לטענה זו, אולם עינינו הרואות עד היכן ניתן להגיע ברצון לנצח בסכסוך. נטיות אלה מכריחות אותנו להקדיש תשומת לב לצדדים הנפשיים של הסכסוך והתפתחותו.
ביסוד כל הפעולות השפויות, והבלתי שפויות, הגורמות להתפתחות הסכסוך מונח היסוד הנפשי כגורם דומיננטי או יחידי. בסכסוכים רבים בהם השקיע צד מסוים אלפי ואולי עשרות אלפי שקלים והתוצאה הסופית היתה פיצוי של שקל אחד או תרומה למוסד חיצוני, עדיין נמצא שהוא שמח וטוב לב.
אם נבחן בצורה כלכלית אובייקטיבית הרי "הצד המנצח" הפסיד זמן רב וממון רב, והיכן כאן הניצחון הגדול? אולם מסוף המעשה אנו לומדים על תחילתו.
בעיית אותו צד לא היתה הסכסוך עצמו, אלא הרצון לנצח, ומשהתמלא רצון זה, כל עניינו בסכסוך המקורי פג.
לא נכנס כאן לפשר העובדה שלא רק בני זוג שונאים פועלים בצורה זו, אלא גם אנשי עסקים רציניים ומכובדים. ספרי הפסיכולוגיה גדושים בחומר בנושא זה, ונאמר רק שידיעת מוטיב זה בדרך התפתחותם של סכסוכים, עשויה לספק יותר מרמז באשר לדרך פתרונם.
"גזע" נוסף של סכסוכים הינה משפחת הסכסוכים המדומים, החל מסכסוך שהוא "הצגה" בין הצדדים המסוכסכים לצרכים חיצוניים, וכלה בסכסוך שאינו אמיתי, אך עולה ככלי נשק במאבק אחר בין הצדדים.
לכאורה, אין דמיון רב בין סוגי הסכסוכים במשפחה זו, אך הם כולם מאופיינים במכנה משותף אחד, בדרך לפתרונם, והוא שאין כל טעם לחקור את מהות הסכסוך, אלא יש להתייחס אך ורק למקורו, ולטפל בו בלבד.
דוגמה אופיינית נוספת לסוג זה של "סכסוכים" ניתן לראות בחלק גדול של פשיטות הרגל. הבעל והאישה יוצרים סכסוך מדומה ביניהם, מתגרשים, והאישה מקבלת את מרבית הרכוש המשותף. בצורה זו מבטיח הבעל כי הרכוש ילך לאשתו ולילדיו ולא לנושים. במקרים לא מעטים תובעת האישה מזונות בסכום גבוה והבעל "מפסיד" את הקרב הזה, כאשר למעשה תוצאות הסכסוך המדומה הינה העברה של מקורות מהנושים לאשה. במקרים מסוג זה, הסכסוך הוא בסך הכל מכשיר להשגת מטרה אחרת, ואין הוא מבקש לעצמו פתרון כלל.
סוג נוסף של סכסוך מדומה, הינו סכסוך שנועד לשמש איום או מכשיר סחיטה להשגת מטרה שלא ניתן להשיגה בצורה ישירה, וזאת בהנחה שעצם פרסום עובדת הסכסוך המדומה או האיום בפרסום, יכריח את הצד השני לעשות פעולה, שלא ניתן להכריח אותו לבצעה בדרך חוקית כלשהי.
דוגמה לכך יכולה להיות תביעה כספית בלתי מוצדקת של עובד פורש, שאין בה ממש מבחינה משפטית, אך עצם הדיון בה עלול לחשוף סודות עסקיים, ולכן יטה המעסיק להיענות לה למרות חוסר סיכוייה המשפטיים.
התבוננות מזווית אחרת במהות הסכסוכים מגלה הבדל בין סכסוך המנוהל על פי צרכים, לבין סכסוך המנוהל על פי עמדות.
בסכסוך המנוהל על פי עמדות, קובע כל צד את דרישותיו מהצד השני וניהול הסכסוך מתבסס על דרישות אלה. מצב הנובע בדרך כלל מתקשורת לקויה ואמון רעוע בין הצדדים. בסכסוך המנוהל על פי צרכים מנסה כל צד לקבל מצד שני מענה לצרכים אמיתיים.
ניתן עוד להפליג כהנה וכהנה בפישרם של סכסוכים, אולם כבר עתה ברור כי לא ניתן להגיע להבנת הסכסוך מקריאת כתבי התביעה או ההגנה של הצדדים לסכסוך. מקל וחומר לא ניתן להגיע לפתרון אפקטיבי על יסוד נתונים אלו.
מסקנה זו תומכת בתזה, ששיטת המשפט, המכריעה בין עמדות הצדדים, אינה השיטה היחידה לפתרון סכסוכים, ויש להחליפה, במקרים מסוימים, בשיטה המבררת את צורכיהם האמיתיים של הצדדים, ויוצרת אינטגרציה ביניהם, ללא כל קשר לעמדות. השיטה הטובה ביותר הידועה כיום היא שיטת הגישור היצירתי והיא נושא הספר שלפניכם.
בחרתי להציג בפניכם את שיטת הגישור בסכסוכים עסקיים ובסכסוכים משפחתיים באמצעות צמד סיפורים המתארים פתרון סכסוכים – אחד בדרך המשפטית ואחד בדרך הגישור. הצגה מסוג זה תאפשר לכם להבין בצורה מעשית, ולהתחבר רגשית, לנימי הנימים של התהליכים – אני מאמין כי המסע לנבכי הסכסוך יעשיר אתכם ויאפשר לכם הבנה טובה יותר של סכסוכים שחוויתם ו/או תחוו.
אודה, ולא אבוש, כי אכן הגזמתי לא מעט בשבחי הגישור ושפכתי לא מעט קיטונות לא מוצדקים על ההליך המשפטי – זאת אך במטרה לחדד את ההבדלים בין השיטות ולהבהיר את השוני של גישור. בסופו של יום מדובר בשתי שיטות משלימות שאחת מהן, או שילובן, יהוו מזור לכל סכסוך אישי או מסחרי. אם מסקנתכם האישית כתוצאה מקריאת יצירה זו תהיה כי לא כדאי כלל להסתכסך לא אוכל לומר כי טעות מרה בידכם, אולם אם כבר הגעתם למצב לא נוח זה אין לי ספק כי תפיקו תועלת רבה מקריאת שורות אלו ואולי אף קורטוב של הנאה…