פרק 21: כבוד השופט
חלפו שלוש שנים, ארבעה חודשים ועשרים ושבעה ימים מאז נפלה עמליה גאון-רביד ופצעה את ברכה בדרך למשרד עורכי הדין "זקהיים, קהאן, אלפסי". היום נודע שהשופט בדיונה יהיה ר. יגון, שופט הידוע בנטייתו להגיע לפשרות. הישיבה המוקדמת תיערך שלושה חודשים לפני מועד המשפט.
עמליה כבר אחרי הכל מבחינה נפשית. היא יודעת שבדיון הראשון ינסו להגיע להסכם, והיא רק יכולה להצטער שלא הסכימה להגיע לזה לפני שנים. קהאן וטלרון היו צריכים לשבת ולרענן את זכרונם לפני הדיון. טלרון- שחם, שנישאה למתמחה מהמשרד המתחרה, דורון שחם, טרודה בימים אלה בחיפושים אחר משרד עורכי דין אחר שיוכל לקבל אותה כשותפה שווה. כשהחל הטיפול בתיק גבתה טלרון מחיר של מתמחה ועתה מחירה לשעת עבודה עלה מ- 150ל- 175
דולר. מעמליה לא גבו את ההפרש במחיר .
הם ניגשו לעניין התיק וגילו תשעה קרטונים מלאים ניירת הנושאים את הכותרת "גאון". לאחר שבנו את רשימת העדים, נסעו למבשרת להתייעץ עם עמליה על עמדתם בדיון. עמליה כבר גרה באופן פורמלי במבשרת עם בעלה, הדוקטור רביד. כשעורכי הדין הגיעו ישבו בני הזוג בסלון כשסביבם פרוספקטים שונים ותכננו חופשה באילת.
עמליה נראתה נינוחה ומרוצה. היא עלתה מעט במשקל אבל זה היה לטובת הפנים. לא עלה ממנה ריח רע של ניקוטין שרוף ולא היו לה אצבעות צהובות. העיניים המלוכסנות והפה הרחב נוסח שחקנית העבר אורסולה אנדרס היו מודגשים באיפור יום עדין ותספורת הקליאופטרה הקבועה שלה מזה שנים קיבלה רשות לצמוח עד הכתפיים ושיוותה לה מראה צעיר יותר.
"רציתי לבדוק אתך את נושא הפשרה. בזמנו החורגים הציעו 150,000 אלף ואת עמדת על 500
אלף. אתמול שאל אותי ידידינו עבוטבול על ההצעה ההיא, ולשנינו לא הייתה סמכות בעצם לזוז לשום מקום. אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?" שאל קהאן כולו שביעות רצון.
"תראה, גדעון, אני איבדתי עניין בכל זה מזמן אבל כבר הגענו עד כאן וכבר יש לנו תאריך למשפט, אז אני דווקא רוצה לדבוק לי ב – 500 האלף האלה ושהם ישברו את הראש. אתה הרי אומר שיש לי תיק חזק, אז למה שאני אבוא להציע פשרות. שהם יבואו." היא אמרה ונשענה לאחור על ספת העור החומה.
"מאה אחוז." אמר קהאן. תמיד הכל היה אצלו מאה אחוז. הוא לא היה מוכן ללכת על פחות או להודות בפחות.
כולם הגיעו חגיגיים משהו לבית המשפט לישיבה הראשונה. עמליה מזה ועודד, שבא בשם אחיו, מזה, ישבו בחוץ ועורכי הדין נכנסו אל לשכת השופט. שניהם נדו זה לזה לשלום סמלי ושקעו מאחורי דפי העיתון. עמליה שמחה להיווכח בכך שהיא יכולה להביט באחיה החורג ולא להסמיק. ולא להתרגז. הוא פשוט לא עשה לה כלום יותר. והיא יכלה לסכם לעצמה בסיפוק שעודד שייך לפרק ישן וסגור בחייה.
עורך דין קהאן ועורך דין עבוטבול נכנסו ללשכת השופט יגון, אדם רחב כתפיים, בהיר שיער, ועל אף שבעים שנותיו ניכר היה עליו כוחו הפיזי. מאחוריו הייתה תלויה תמונה שלו בשחור לבן קופץ קפיצות ראווה. הוא ראה שהם מגלים עניין בתמונה והסתובב גם הוא להביט בה. הוא היה בנבחרת ישראל בקפיצות ראווה למים בשנות החמישים.
עורך דין עבוטבול הסתכל בערגה על שולחן השופט. היה לו ריח חריף ושחיקה מיוחדת של העץ מרוב שנים. אי אפשר היה שלא לחוש יראת כבוד אל מול שולחן השופט. הם התיישבו סביבו והשופט יגון קרא את חומר המונח לפניו במהירות של מחשב כולל עיבוד הנתונים.
"טוב, ידידי עבוטבול, ברור לגמרי שהאנשים שלך הפרו חוזה, מצד שני, ידידי קהאן, ברור לגמרי שהגברת שלך פתחה חשבון הוצאות של מפיקה הוליוודית, והזמינה לארוחות פאר אישה בתפקיד לא קיים של חברה לא קיימת. זה נראה לי כמו קרקע נהדרת לפשרה."
"האנשים שלי לא הסמיכו אותי להוסיף אפילו שקל מעבר להצעתם הקודמת המונחת לפניך, כבודו. הם מוכנים ללכת על התביעה הזאת עד הסוף. עודד גאון פחד מאחותו בעניין הקשור בדיני אישות, אבל העניין בא על פתרונו בדרך זו או אחרת ואין לו עוד אינטרס לטאטא את הבעיות מתחת לשולחן."
"ואין לו עניין לטאטא את בעיית היין הפגום? הוא מעוניין שזה ירשם ברקורד שלו?"
"כבודו, מרשי רואה בזה נחלת העבר, בשנתיים האחרונות לא הגיעה כל תלונה על הסוביניון בלאנק של 'יקבי הגאון'."
"כן, ומה אתך? האם הגברת שלך לא חולה כבר מהתביעה שהגישה?"
"כן כבודו, היא חולה. אבל מאחר שכבר הלכה עד הנה, היא אומרת, היא לא מוכנה לוותר על הצעתה לפשרה ולהתפשר יותר. אגב, כבודו, היא שילמה את הכסף על הארוחות ההן בחזרה לחברה לפני כמה שנים."
"טוב, זה לא משנה את התמונה. רבותי, צאו למסדרון ותנערו את הלקוחות שלכם. אני רוצה שתחזרו אלי בעוד עשר דקות כשתזוזה משמעותית באמתחתכם."
השופט יגון נשמע פסקני ולא קומוניקטיבי במיוחד. הוא מתנהג כאילו זה אישי נגדו, ועל עורכי הדין לרצות אותו. בשל הקול והטון הסמכותיים שלו הם אמנם עומדים לנסות למצוא חן בעיניו עד כמה שיסמיכו אותם לקוחותיהם.
השופט ביקש רק את עודד גאון ועורך דינו להיכנס ללשכה.
"מר גאון, האם הובהר לך שיש לך נקודה חלשה במצבך?"
"כן, כבודו."
"אז למה לך להיכנס אתה לבית המשפט?"
"הובהרה לי גם נקודה חלשה אחת או שתיים אצל הצד השני."
"כן, אבל תן לי להגיד לך מניסיון. הקייס שלך לא נראה טוב. כדאי לך לסגור אותו כאן ועכשיו. בבית המשפט זה יעלה לך הרבה הרבה יותר. עכשיו תחסוך לעצמך כאבי ראש בלי סוף והרבה כסף."
"אני לא מתכוון לזוז מהצעתי, כבודו." היה חשוב לעודד להראות לעצמו שהוא לא נכנע לקולו המכריע בדין של השופט יגון.
"אולי תציע עכשיו 200 אלף?" שאל השופט כאילו עודד חייב לו אישית את הכסף.
"אני חושב שהצעתי הצעה הוגנת, וגם עליה אני מתחרט." תמרן עודד.
"ולמה אתה כן מוכן?" המשיך השופט להתעלם מהתשובות ולהתנהג כאילו עצם הכניסה ללשכתו פירושו שחייבים להתפשר.
עודד לא היה מוכן. הוא הצהיר שוב שיהיה מוכן לפשרה שכבר הציע אבל לא יזוז מהסכום שקבע.
"לא תהיה מוכן אפילו ל 170 אלף של רצון טוב?" הרעים השופט בקולו.
"או. קיי. אבל זה הגג." עודד מצא את עצמו אומר מפני שהיה מופתע מתרגיל סיבוב הזרוע לאחור שביצע השופט בזריזות וכוח בלתי רגילים.
השופט קם על רגליו בהחלטיות והודיע להכניס עכשיו את עמליה גאון-רביד ואת עורך דין קהאן.
"גבירתי, " פנה אליה ללא שהיות עוד בטרם התיישבה כראוי. "גם לך אומר מה שאמרתי לאחיך. מצבך בבית המשפט הוא מצב של הימור. סיכוייך אינם כה בטוחים, ואני מציע לך להתפשר עוד היום אצלי בלשכה."
"לא, כבודו, יש לי כל כך הרבה מה להגיד כדי להסביר את הלא אבל אני אחסוך את זה ממך."
"עורך דין קהאן, שמא תסביר לי מדוע אתה חושב שמרשתך זכאית ל 500 אלף דולר על הפרת חוזה?"
"משום שזאת הפרה חמורה של חוזה מוצק. משום שהפיטורים נעשו בדרך משפילה ומשום שפגעו בכבודה ובשמה המקצועי של מרשתי. למעשה, אנחנו חושבים שמגיע לה יותר."
"האם ניסית להשתלב מחדש בעבודה מהסוג הזה?"
"לא,"
"האם את עובדת עכשיו?"
"כן, כבודו."
"בתחום אחר? ואיך את מרוויחה?"
"משכורת צנועה שאינה דומה בשום פנים ואופן לרווחים שעשיתי ביקב. יש הבדל עצום בין מי שהוא בעל הבית ועובד שכיר. אבל העבודה גורמת לי סיפוק."
"אני מבין שגם נישאת מחדש בזמן הזה?"
"זה נכון, כבודו."
"ראי גבירתי. ברור לך שבית המשפט יבדוק אלו נזקים בדיוק נגרמו לשמך הטוב. אם לא ניסית כלל למצוא עבודה חלופית בתחום ואם את עובדת עכשיו בעבודה שאת מרוצה ממנה ואם את נשואה נישואים חדשים, באושר אני מניח, מצבך לא כל כך רע?"
"אין לי כוונה להעמיד פנים ולהציג מצב אחר, כבודו. רק תסביר לי מה הקשר בין הדברים שאמרת לבין הפרת חוזה. הם הפרו חוזה. אם זה עובר כל כך בקלות, עבור מה נועדו חוזים כבוד השופט?"
"שאלה נכונה. מניסיון חוזים טובים רק אם רוצים לקיים אותם."
עמליה התחילה להתחמם. האתגר של משא ומתן אהוב עליה.
"אני מבינה כבודו, שאתה מנסה להציע כאן פשרה," עמליה הציעה חיוך. "אני מוכנה ללכת הביתה ברגע זה כשהסכם פשרה בידי, ואני אלך על פי דרכו הנדיבה של אחי. אם הוא מוכן לשלשל לידי 480,000 העניין סגור מבחינתי."
השופט ר. יגון הרים את שתי ידיו לצדדים ונראה כמו כומר אבנגליסטי המקבל חוזרים בתשובה אל חיק הכנסייה.
"חבר'ה, א-שוקעל אביסעל'ה. יש עוד פער של 350 אלף בין הצדדים." הוא קם באופן שהבהיל את עמליה והקפיץ אותה. "טוב, אנחנו צריכים פה לעבוד. גברת רביד ואדון גאון, אבקשכם לצאת מהלשכה ולתת לי לדבר עם עורכי הדין."
"חברים!" שאג השופט "מה זאת השטות הזאת. למה להפיל את המקרה הפעוט הזה על כיסו של משלם המסים. הלא המקרה חד וחלק. ככלל, אני חושב שעניין עסקי פעוט כזה לא צריך להגיע עד בית המשפט. שמעתם ודאי על חוק הגישור החדש. החוק מציע לפתור סכסוכים עסקיים אפילו לא דרך בורר אלא דרך מגשר. בורר עוד יותר דומה לשופט ממגשר, וגם זה נוקשה מדי. ומה אני עושה עכשיו לדעתכם? מחפש פשרה מניחה את הדעת. לגמור את העניין כמה שיותר מהר ועם רצון טוב. אני רוצה לראות כאן תזוזה יותר משמעותית."
"כבוד השופט, אין לי סמכות. בעצמי הופתעתי כשמר גאון הרים את הסכום שהוא עצמו קבע."
"מרגע שראיתי את החומר, חשבתי לעצמי שזו פשרה שצריכה להיגמר איפה שהוא בין 200
ל- 250 אלף, לא יותר." אמר יגון והציץ מעבר למשקפי המולטי-פוקל שהרכיב לצורכי קריאה.
"נמוך מדי, כבודו." חשב לעצמו קהאן וציין בסיפוק מלא כיצד העריך בסכום הזה בדיוק את התוצאה הסופית בפגישה הראשונה שלו עם עמליה.
"וגם אני לא הוסמכתי לזוז כהוא זה."
"אני רוצה לפנות אליכם בשם הגאווה המקצועית שלכם," הרצה השופט את דברו לאט כמדבר אל תלמידים איטיים. "אתם הרי יודעים שלהגיע למשפט במדינה הזאת לוקח כחמש שנים. אתם יודעים מה המצב ובכמה לחץ נתונה המערכת המשפטית ואני מצפה מכם שתעזרו כנגד הקפריזות של כל מיני לקוחות לא ריאליים." עורכי הדין מלמלו מלמולי הסכמה סימפטיים אבל שום הצעה מספרית חדשה לא נולדה מזה.
השופט יגון הציץ בשעונו. יש לו היום עוד שתי ישיבות כאלה. הזמן מתחיל להיות דחוק. הוא שלח את עורכי הדין לעוד עשר דקות לדבר עם לקוחותיהם על השכר ועל ההוצאות שיגרמו להם בגלל המשפט. עשר הדקות לא הניבו פרות חדשים. התהליך חזר על עצמו. השופט הזמין פנימה קודם את מר גאון ועורך דינו ואחר כך את עמליה ועורך דינה.
"האם דנתם בצד הכספי של המשפט?" שאל השופט את קהאן בנוכחות עמליה.
"כן, כבודו," אמר קהאן בטון של נער תיכון צייתן.
"כמה כבר הוצאת עד היום, גברת רביד?" רביד ליטפה ברוך את שיערה אובדת עצות.
"כ 85,000 אלף דולר, כבודו." המשיך קהאן במקומה.
"ואת יודעת כמה זה עוד יעלה אם תלכי למשפט?"
"אני אמרתי לה, כבודו, שמדובר בלפחות עוד 30 אלף דולר, כבודו," ענה קהאן כמו נבחן מצטיין בחשבון, ועמליה הנידה בראשה כשנזכרה איך קהאן השתדל בהתחלה להחליק ולטייח והרושם הכללי שלה היה שזה יעלה הרבה פחות. כל פעם היה קהאן מתקן את הערכתו ומתקן את ההיסטוריה בשיטה הקומוניסטית – לאחור.
"האם אמרת לה גם שהסכום האדיר הזה לא מבטיח לה ניצחון?"
"אני מודעת לזה," היא שלחה אליו חיוך אבל הפעם הוא יצא לה חמוץ-מתוק. "ואם אני אפסיד אני ארגיש נורא."
"אז את מוכנה לסכן כל כך הרבה תמורת הסיכוי להרוויח?"
"אל תשכח שאת הרוב כבר הוצאתי, זה לא שהם נחסכים ממני."
ככל שהשופט ניסה לשכנע את עמליה כך נעשתה היא נחושה יותר בדעתה לא לוותר לאיש הזה. אף גבר בעולם לא יפעיל עליה לחץ שרירי כזה. לא עובדת בשביל אף אחד, כבר אמרה המשוררת והתכוונה לזה.
עד שעות הצהרים המאוחרות עד השופט ר. יגון בתיק גאון. הוא לא רצה להודות בכישלון, הוא לחץ ולחץ ותמרן ושיקף את מה שיקרה במשפט עצמו, והעלה זוויות לא ידועות והדגיש זוויות ידועות זה מכבר. בסופו של דבר המוזמנים הבאים כבר לחצו והתוצאות היו 450,000 לטובת עמליה ו 185,000 לטובת עודד. הפער לא היה לטובת העניין. אי אפשר היה להגיע להסדר מניח את הדעת. השופט שוב פרש את ידיו לצדדים הפעם בכובד שהעיד על חוסר אונים מסוים. לסיכום הוא רצה לדבר רק עם אנשים מהמין שלו, שאפשר לדבר איתם בשפה מובנה, כלומר עורכי דין. הוא הסביר להם להסביר ללקוחותיהם שילכו לישון על העיקרון הבא: אין כל הצדקה להפיל תיק קטן וברור על מדינת ישראל הקורסת תחת העומס ועל משלם המסים המשלם את כל זה בסופו של חשבון.
עורך דין קהאן כבר מיהר לטפל בתיק גדול אחר אבל הצייתנות שלו לאנשי-סמכות-מומחים-לשעבר-בקפיצות-ראווה-בנבחרת-ישראל גרמה לו להזמין את עמליה לארוחת צהרים. "איך התרשמת מהשופט יגון?"
"רע. לא מתה עליו בלשון המעטה." עמליה הייתה לבושה חליפה ירוקה בהירה שהחמיאה לה.
"צריך להכיר אותו מתחת לגלימה."
"אני כבר מצאתי לי את הגבר של חיי, כך שאני אוותר ככל הנראה על הכבוד להכיר אותו עד כדי כך. ודרך אגב למה באמת הוא לא לבש גלימה, זה היה יכול להיות הרבה יותר מכובד מאשר סוודר כחול צמר שעושה אותו תלמיד תיכון בן שבעים."
"הוא חייב גלימה רק באולם עצמו. בלשכתו הוא רשאי להיות לבוש כאחד האדם. בקיצור להיות אנושי."
"לא מקבלים פרס על להיות אנושי. זה מובן מאליו. מבחינתי הוא היה מצליח יותר אם הוא היה אלוהי. אתה יודע מה? הייתי מתפשרת על מלאכי."
"למה לא התפשרת, עמליה. הוא אמר לך את האמת, בבית המשפט יכופפו אותנו גם כן?"
"עכשיו אתה אומר לי את זה? איפה היית כל השנים האלה. איפה היית בארבעים ושמונה! למה שאני אתן לו ללחוץ עלי בתוקפנות זכרית אופיינית לגמור וחצי תאוותי בידי!" קהאן שמע את הגסויות של שוק מחנה יהודה עולות במעלה הגרון של עמליה והוא ראה שהיא לא מעשנת כבר ופחד שיתפרץ לה גייזר מהלוע מתזי סילון שאין לעמוד בפניהם. הוא נסוג מייד. הלקוח תמיד צודק וזה בכלל לא עניין לרגשות.
קהאן חשב על כיוון חדש:
"מה בעלך חושב על כל העניין?"
"אריה? אוהב בהקשר הזה לספר סיפור זן-בודהיסטי עתיק: 'תלמיד נזירות ומורו היו מהלכים בדרך, ופגשו בנערה שהתקשתה לעבור נחל אחד. נטל אותה הישיש בזרועותיו והעבירה לגדה השנייה. עד הערב התאפק התלמיד מלומר דבר, ורק עם רדת החשיכה העז ושאל את הישיש היאך זה פגע כך בעקרונות אמונתם. היאך מלאו לבו להחזיק גופה של נערה בזרועותיו. אני, ענה לו המורה, החזקתי והנחתי, אבל אתה ממשיך לשאת אותה בלבך עד עצם הרגע הזה.' והנמשל ברור, אתה הרי די אינטליגנט."
"לקחת את הכסף שהם מציעים ולשכוח אותם שם, מעבר לנחל?"
"קהאן, אני רואה שההבנה שלך בזן-בודהיזם לא נופלת מההבנה שלך בחוק ומשפט." הארס נזל לה מזוויות הפה.
"אני אוהב את דרך המחשבה שלו."
"בטח, כי הוא אוהב את הדרך הקלה. הוא לא מוכן לריב אבל הוא משלם מחיר גם על השלום." היא אמרה. "תשמע קהאן, הלכתי דרך רחוקה, עברתי ואדיות וחציתי הרים, גאיות ותהומות, אני לא יכולה לסגת גם אם אני רוצה. אני לא יכולה להודות בפני עצמי שהשקעתי כל כך הרבה כסף וזמן לשווא. אני לא בנויה להישאר כיתה. אני מוכרחה לדעת תמיד שיצא לי משהו מההשקעה שלי."
עורך דין גדעון קהאן יכול היה לתאר את התסמונת של עמליה גאון רביד בעל-פה. קודם נקמנות ורוח לחימה. אחר כך ייאוש ואפטיה כללית לגבי כל העניין ונכונות לוותר. ואז, שניה לפני המשפט, התעוררות של הסיבוב האחרון, כמו אותו שור פצוע בזירה שכל החרבות כבר נעוצות בגבו, אשר לא ילך לקבל טיפול מהמאמן, הוא יצא לזירה להילחם עד מוות. אבל הוא, גדעון קהאן, יוצא סיירת אגוז, הוא האחרון שיגיד ללקוח שלא ילך על פחות מאשר ניצחון מוחץ.