פרק 19: התביעה: עד-מומחה: מונח יקר במילון מונחי המשפט
עמליה ראתה כוכבים בחקירה, היא תיעבה את עבוטבול, אולי גם את קהאן אבל בעיקר את אחיה. היא לא עמדה עוד במצב. היא הרגישה שהיא עומדת להשתגע. היא קמה בבוקר כאילו מישהו מתפעל אותה בשלט רחוק ונסעה אל היקב. היא לא הודיעה לאיש על תוכניתה כי היה לה ברור מה תהיה דעתם של כל הסובבים אותה. היא הגיעה ליקב סמוך לשעת הפתיחה. ערן כבר ישב על כורסתו ועודד על כורסתו. היא נכנסה בסערה ישר למשרדים. חלק מהעובדים עוד הכירו אותה. השאר היו חדשים והרימו גבה למראה האישה הנזעמת שכל צעד שלה על רצפת היקב הזכיר קלגסים קוזקים.
"מי אתה חושב שאתה אפס מאופס שכמוך!" היה השלום שלה. "איך אתה מעז להתלונן עלי ולחקור אותי על מי שעזרה לאבא להקים את כל המפעל הזה. אתה לא מתבייש. תסתיר את הרומנים המטופשים שלך, כל חייך אתה משקר ומסתיר. אני לא כזאת ואי אפשר להציג אותי כאילו שיקרתי או הרווחתי משהו מזה שישבתי עם גברת זקנה לזכר הימים ההם ולטובת אבא."
"עמליה, תירגעי, רוצה כוס מים?"
"למה כל פעם שאישה צורחת קם איזה אידיוט ומציע לה כוס מים. מה, רק מסרטים אתם לומדים איך לחיות? אני בכלל נראית לך צמאה? אני רוצה לטרוף לא לשתות?"
"עמליה, הצעקות האלה מוכרחות להיפסק, אנחנו מנסים לעבוד כאן."
"מה אתה פוחד להעיר את הבקבוקים? היין תוסס יותר טוב בדממה? ומה עם איריס – לא צועקת?"
"עמליה, עד כאן! את עוברת כל גבול. אני מנסה לדבר אליך כמו בן אדם תרבותי."
"תרבותי זה לגנוב ולשדוד ולעשוק. רק עם הצעקות נשארה לך בעיה נכון? הערכים שלך, אם יורשה לי, מפוקפקים למדי."
"תראי עמליה, למה את לא מדברת עם העורך דין שלי? בואי ניישב דברים דרך עורכי הדין כי אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי. הבנת?!" הסוף כבר נאמר בהרמת קול.
היא לא רצתה או לא יכולה הייתה להבין בשלב זה. היא כבר נכנסה לטרנס, היא הייתה באקסטזה.
"לא אדוני. אני לא אשחרר אותך מהגיהינום הזה. אם נגזר עלי ללכת אתה הולך לשם יחד אתי. אני אבן הריחיים על צווארך, חתיכת דביל."
הוא הכיר את התסמונת. כשהיא יורדת לרמת גן ולקללות זה כבר בלתי הפיך. הוא חייג למשטרה.
"משטרת זכרון אברהם? בוקר טוב. אני מבקש להתלונן, יש לי פה התפרעות ביקב, תשלחו מישהו טוב?"
"התורם הידוע לבית הכנסת הרפורמי. בטח שהם יבואו מייד. נהיית פה הברון רוטשילד השני, מה? אתה תפסיק לכתוב עכשיו ותסתכל אלי כשאני מדברת אליך, מבין?!" עכשיו פנתה עמליה אל ההבנה של אחיה וליתר ביטחון המחישה את דבריה בכך שמשכה לו בכוח את היומן המשרדי לאורך השולחן, כך שכל החפצולוגיה העשירה שעיטרה אותו צנחה ברעש על הרצפה. איש לא העז לקום ממקומו. איש לא היה בטוח עוד שעודד לא זקוק כבר להגנה פיזית. בכל זאת היא אישה והוא אמור להיות מסוגל להתגבר עליה. עודד התקפל ושתק. הוא ידע שכל תגובה שלו תעורר גל זעם חדש. הוא לא רצה להחריף את המצב. היא חזרה לצעדי הקלגסים. כמו נמר השומר על טרפו. היא עקבה אחריו במבט מרוכז וחיכתה לצעד הבא שלו. נשמעו צעדים וקול ובירורים ושיחה עם אנשים בפתח. השוטר הגיע. הוא התקדם במהירות ונכנס למשרד של עודד.
"שלום מר גאון, מה הבעיה פה?" אמר השוטר שלמה.
"תרשום תלונה על הגברת פה, ובעיקר תשכנע אותה לפנות את המקום."
"שום פינוי לא יהיה פה. גם לא בכוח. אני יותר חזקה מכולכם ביחד."
"מה שם הגברת?"
"גאון. לאיית לך או שאתה מסתדר עם הכתיב. שוטרים בדרך כלל מסתובבים בשניים. אחד כותב אחד קורא. איזה מהם שלחו הנה?"
"גברת גאון, זה כבר לא נכון מה שאומרים. תשכחי מהבדיחה הזאת. מה בדיוק הבעיה אני יכול לדעת?"
"תרשום בטפסים שלך מה שאתה רוצה. אני באתי להפריע, בדיבורים, באלימות, לא משנה. הכל הולך."
"גם אלימות מילולית היא אלימות, גברת גאון, מה עשה לך הג'נטלמן הזה?"
"בדיוק עכשיו הגדרת את הבעיה. הוא לא יודע מה זה להיות ג'נטלמן. חתיכת טמבל יתום שאספו אותו ברחוב וטיפלו בו ונתנו לו בית ואוכל וחינוך וירושה והוא היה מוכרח גם לרצוח?"
"תני לי להבין, את מאשימה פה מישהו ברצח?"
"לא טמבל, זה ציטוט מהתורה: 'הרצחת וגם ירשת?'"
"תורה אני דווקא יודע אבל את הפכת את הסדר."
"אז הפכתי, אז בגלל זה לדפוק לי תלונה?"
"תראי, גברת גאון, את מדברת חידות. בסדר, אני יכול להבין שזה משהו אינטימי ביניכם, אני מציע קודם כל להרים כוסית ולהתפייס. ותכבדו גם לי כי הריח פה כבר עושה לי רוק בפה. אחר כך יש לי עצה בשבילכם. היום לא רצים לבית דין רבני. היום פונים למגשרים והם פותרים בעיות בין בני זוג."
"מה! אתה חושב שאני אשתו? השתכרת מהריחות פה? פתאום אני מבינה מה כוחו של עודד בעיירה הקטנה הזאת. הוא משכר אתכם. כולכם שיכורים. הוא הפושר שלכם. הוא הדילר שלכם. אתם תלויים ביין שהוא נותן לכם. באיטליה זה מקובל. כשאתה רוצה שירות ממישהו הוא מבקש אותך שתזמין אותו לקפה. אתה מזמין אותו רק שקפה שלו עולה לך חמישים אלף לירטות."
"אז את לא אשתו?"
"לא, חס וחלילה, היא לא אשתי. כמו שלא ראית פה את אשתי עד היום ככה אתה לא רואה אותה כאן גם עכשיו. זאת אחותי, עמליה גאון."
"כבר שני שמות משפחה החלפתי מאז, אבל כשאני צורחת עליו הוא חוזר להיות בן שלוש ואז באמת הייתי גאון."
"אז מה התלונה?"
"בוא תראה את התלונה שלי. אני אקח אותך לסיור קטן ביקב ותבין אתה מה כואב לי." אמרה עמליה ופתחה במרוץ של הליכה מהירה למקצים קצרים. היא התפתלה בין החדרים, דילגה על השלוליות, הובילה אל המרתפים, ריחפה בין הבקבוקים, הרצתה על בצירים משנים שונות, וכל זה בשטף גואה של מלל בלתי פוסק, אפשר היה לחשוב שהונגרית היא שפת האם שלה. לא היה עוד רווח בין מילה למילה. מלבד זה בסך אחריה צעדו שלמה, שוטר הכפר, עודד גאון שפחד מנזקים מסוגים שונים שעמליה עלולה לעולל, ערן גאון ושלוש מזכירות מתוחות. התהלוכה הססגונית הזאת החליקה, מעדה, תמכה בחבריה, השוטר היה מבושם קלות מהאדים התוססים ועדיין קיווה בסתר ליבו שיישתו כאן בסוף המהומה הזאת.
אחרי הריצה המתישה הזאת בעקבות עמליה ניסה ערן להיות החלטי: "עמליה אם אני אגיש תלונה במשטרה אני לא אבטל אותה ומי כמוך יודע שזה יסבך אותך במשפט."
"אל תאיים עלי, מטומטם."
"בשביל מה את גסת רוח כזאת?"
"גסות הרוח היא לנשל אותי מכל זה. אני הקמתי את זה בעשר אצבעות. אתה שומע? אדוני השוטר אתה שומע! במו ידי. זה שלי. הנה, קח לך בקבוק מתנה," אמרה ושלפה בקבוק של כמה מאות שקלים.
"את פשוט יורדת מהפסים עמליה." אבל היא כבר לא יכלה לחזור בה והשוטר ושני האחים גררו אותה בכוח והושיבו אותה במכונית שלה, ושלחו אותה לדרך, מבלי שתתבקש לעצור בתחנת המשטרה.
עוד חודשים עברו מאז ודבר לא קרה. עמליה הבינה שאם היא רוצה אקשן היא צריכה לארגן את זה בעצמה, אבל מלבד שחרור קיטור זה לא יקדם אותה לשום מקום. לא הייתה לה ברירה. היא לימדה את עצמה פרק בהלכות שליטה עצמית, פשוט כדי לא למות מהרעלה עצמית. הזמן מרפא הכל, אמרו חכמינו, ואמנם ככל שעבר הזמן עמליה הפכה רגועה יותר ושמה דגש על דברים אחרים בחיים.
ביום חורפי אחד, בתאריך שציין מלחמה ישנה טלפנו אל עמליה ממשרד המצביא של המלחמה הפרטית שניהלה: משרדו של עורך דין קהאן, אשר ביקש את רשותה לגייס עד מומחה ליין. לטענתו חותמת רשמית של עד מומחה תועיל לעניינם. קהאן עורר את עמליה מחלום אחר או עורר חלום רחוק ונשכח בחייה הנוכחיים. עמליה מנהלת כבר חודשים ארוכים מערכת יחסים מורכבת עם רופא אורטופד, דוקטור אריה רביד. בתחילה לא הייתה מאוהבת בו והמערכת הזו הייתה מערכת של פשרות. היא פשוט לא רצתה להיות לבד בזמן שהייתה נסערת כולה מפיטוריה ומהמלחמה המשפטית שניהלה. אחר כך, משנקפו החודשים, התחילה לחשוב שהמלחמה סוחפת אותה מבחינה רגשית ומפריעה לה לבחון ברצינות את יחסיהם. דוקטור רביד גר במבשרת והיה גרוש ואב לשניים. אשתו גרה לא רחוק והם החזיקו בילדים במשמורת משותפת, שפירושו מערכת כפולה של חדרים לילדים – אחת אצלה אחת אצלו, וחלוקה שוויונית של הימים בהם חיים הילדים אצל כל אחד מההורים. דוקטור אריה רביד סידר לעמליה עבודה כרכזת תרבות של המקום. זה היה תחום חדש עבורה, אבל הוא שיכנע אותה שזה עדיף מלא לעשות כלום חודשים על גבי חודשים ולהתמכר להרעלה העצמית. גם זו הייתה פשרה, שלאט לאט מצאה חן בעיניה. בית העם היה צמוד גם לבריכה המקומית והשהות המרובה על יד הבריכה המקורה ובתוכה הרגיעה אותה ונתנה לה הרגשה טובה של נפש בריאה בגוף בריא. בנה היה מצטרף לא פעם ואף התיידד באווירה חופשית ובלי לחץ מצד ההורים עם בתו של רביד. כך קרה שעמליה מצאה את עצמה רוב הזמן במבשרת, רחוקה מירושלים, מהתביעה המשעממת שדבר לא קרה בה, וממחשבות נקם שהעסיקו אותה חודשים כה רבים בשנים האחרונות.
פעם אחת בלבד התרחשה שיחת טלפון שאפשר לכנותה אירוע הקשור בתביעה. עורך דין אמיר עבוטבול הציע הצעת פשרה חדשה. הוא היה מוכן להעלות בחמישים אחוז את ההצעה המקורית. עמליה סירבה מייד אבל הייתה מוכנה להניח הנחה של חמישה עשר אחוז מההצעה המקורית שהייתה כזכור בסך מליון דולר. עורך דין עבוטבול שוב סירב מבלי להעביר את ההצעה להתייעצות אל האחים, מאחר שהייתה הצעה לא ריאלית בעיניו. הסיבוב השני של ניסיונות הפשרה הסתיים בלא כלום.
"עמליה, השגתי מומחה ליין ולשיווק יין מספר אחד בארץ, יוסי גרנדין שמו. אנחנו ברי מזל שהוא הסכים להעיד במשפט שלנו." קהאן לא יכול לנהל שיחה אחת מבלי לשווק את עצמו, אפילו ללקוחותיו הבטוחים ביותר.
"כן, שמעתי עליו, הייתי אתו בכמה טעימות. מעולם לא הכרנו אישית, הוא תמיד היה מוקף תקשורנים. נדמה לי שיש לו היום טור קבוע באיזה עיתון. היום זה נהיה להיט לכתוב על אוכל ושתייה." ענתה עמליה.
"הוא אדם עסוק ביותר, יחד עם זאת, הוא כבר העיד בבית משפט במקרה המפורסם של 'יקבי יהודה ושומרון', ולאחרונה התמנה ליושב ראש 'האגודה לצרכנות יין בישראל' וכשהוא יעיד לטובת יכולת המכירות שלך בענף, הבליטות הקטנות על הלשון של השופט יתחילו לייצר ריר."
"ואיך אני יודעת שהוא יעיד כמו שאתה רוצה שהוא יעיד?"
"כי זאת האמת, עמליה. את מצוינת ואפשר להשוות נתונים סטטיסטיים על המכירות שלך לעומת מכירות של יקבים אחרים ולראות שאת הגדלת לעשות לפחות בשלושים אחוז. " אמר עורך דין קהאן, מנסה להחיות את השור הגוסס ששכב באמצע הזירה הרבה אחרי שהקהל כבר עזב את היציעים, או במלים אחרות עמליה כבר לא הייתה מעונינת, היא נותרה שוות נפש:
"אלף, האם אתה בטוח שזה חיוני, ובית, כמה זה עולה?"
"אני משוכנע לגמרי שעד מומחה נחוץ לנו. הוא לוקח 250 $ לשעה. יבוא לכמה ימים, ישב על החומר, יתעדכן, זה ודאי יקח יומיים. על מתן חוות דעת ועדות בבית המשפט הוא מבקש 1500
דולר. זה לא הזמן לחסוך בהוצאות עכשיו, עמליה, כי עורך דין עבוטבול ייקח עד מומחה משלו כדי להוכיח את ההיפך הגמור ולהיטפל כמו קרצייה לחשבון ההוצאות שלך."
שכרו של העד-המומחה היה נושא עדין. די ברור שמשלם שכרו של העד יזכה לעדות ההולמת את צרכיו, ואם הוא מעיד באופן לא נוח למשלם אפשר תמיד לוותר על שירותיו.
בנובמבר הופיע בירושלים בלון נפוח עם שפם מחיפה העונה לשם גרנדין. הוא קרא בתאווה כל חומר נגיש, אפשר היה לחשוב שזו השתייה היחידה המקובלת על קיבתו העדינה. אחר כך נפגש עם עמליה וראיין אותה ארוכות. לה מצידה בא לנעוץ בו סיכה. היא הרגישה שזה יקל עליו ויוריד ממנו עשרים קילו. בחודש דצמבר הגיעה חוות דעת שנתמתחה על פני עשרה עמודים המהללים ומשבחים את יכולתה המקצועית של עמליה גאון. "האיש מבין אמיתי ביין," התפעל קהאן בטלפון, אבל עמליה לא השתגעה ממה שקורה:
"הוא סנוב, מרוכז בעצמו, מהלל את עצמו ואת מומחיותו לפחות פעם בעמוד והוא שובניסט מתנשא." היא הפטירה תוך כדי אכילה. קהאן חשב לעצמו שהרופא הפרטי שלה ודאי שיכנע אותה להפסיק לעשן ועכשיו היא לא מפסיקה לאכול. עד שהיא תראה כסף מהתביעה היא תצטרך להשקיע אותו בשומרי משקל.
בחודש ינואר 2003 טילפן עורך דין קהאן מחיפה ישר לבית העם של מבשרת וביקש את רשותה של עמליה גאון לשכור עד מומחה נוסף. הפעם בראיית חשבון.
"אבל איתך במשרד עובד אלפסי, שבגללו הגעתי אליך בכלל. הוא גם רואה חשבון וגם עורך דין, איזו מומחיות עוד אפשר לבקש?" היא נשמעה נרגזת.
"את לא מבינה דבר אחד," חזר קהאן למתקפה הקבועה והמתנשאת שלו, "זה לא אתי ולא אמין לפנות אל מישהו מהמשרד שלי."
"אז בקשה ממך תיקח מישהו פחות מתנשא ופחות יקרן מהעד הקודם שארגנת לי."
"את יודעת מה, הנה רובי קפלן בעצמו ובכבודו, דברי אתו ותתרשמי בעצמך."
"הלו עמליה? נעים מאוד, רובי? אני? יש לי היום משרד עצמאי משלי, אבל הרבה שנים הייתי החשב הראשי של 'יקבי השומרון'. אני מתמצא."
"יש לי שאלה אליך, " לעסה עמליה אל תוך השפופרת "ומה יהיה אם אחרי כל הכסף שאני אשלם לך, אתה תחליט שהצד השני צודק?"
"את יודעת מה, אני כל כך שמח שאת שואלת את השאלה הזאת, רוב האנשים מניחים כמובן מאליו שאם הם משלמים אני אעבוד קשה ואוכיח שהם צודקים." והוא סיפר לה סיפור שארך כחמש דקות על מקרה דומה שקרה לו, שהמזמין השפיל אותו וציפה שהוא, המומחה קפלן, ישתחווה לפניו ויכרע ברך.
"זה בגלל שהעסיק אותך בן אדם מהמין הגס," היא בלעה מזון. קפלן לא היה בטוח אם המין הגס זו קבוצה מיוחדת של אנשים או שהכוונה הייתה למין הגברי כולו. הוא החליט לא לברר אתה בשלב זה את הסוגיה.
"אבל עדיין לא ענית לי על השאלה,"
"תראי, חשובה לנו האובייקטיביות אבל אנחנו לא מתעלמים מהמידע העומד לרשותנו לגבי מי משלם לנו." הוא התפלפל והיא לא הצליחה להתרשם מהנייטרליות שלו. הוא התגונן:
"יש מדינות שבהן השופט ממנה את המומחים ואז לא מתעוררת שאלת הנייטרליות, אבל ככה זה עובד פה. זה מה שאני יכול לענות לך בשלב זה."
אחרי שבוע נתבקשה עמליה לחתום על איזה נייר וכששאלה על משמעותו נדהמה לשמוע שעורך הדין שלה, מר גדעון קהאן, שולח את דברי העדות לעמיתו, עורך הדין אמיר עבוטבול.
"אז בשביל מה שילמנו כל כך הרבה כסף אם אנחנו מייד מסגירים את כל יתרונותינו לפני המשפט?" אמרה לו כשהיא מכרסמת גזר, במסגרת הניסיונות המרים לאכול בצורה מבוקרת.
"מסיבה פשוטה ביותר," אמר גדעון והיא שוב חשבה שבמלים האלה שלו הוא מתנשא, כאילו קבוצת עורכי הדין היא קבוצת האלים האולימפיים היושבים על פסגת ההר ועטופים ערפילי כסף: "יש סיכוי טוב שכשהם יקראו את הדו"ח שלנו הם יזרקו את שלהם לפח הקרוב."
"תהרוג אותי אם אני מבינה את המשחק הזה. שוב ושוב אתה נותן לי את ההרגשה שאני פיון מחורבן במשחק השח הנשגב שלכם."
"עמליה, בלי רגשות. אני מבקש. דברי מהשכל."
"יופי, באמת. האנליסט שלי אומר לי 'תתחברי לרגשות שלך, דברי מהבטן'? כאילו שאפשר לדבר מהבטן. מהבטן אפשר רק לדבר קלוריות וזה מה שהבטן שלי משדרת לי כל הזמן מלמטה. והעורך דין שלי מודיע לי לדבר מהשכל. חשבתם אולי להציע לי לדבר מהפה?"
"אם תחשבי על זה," התעלם קהאן מההשתלחות שלה, "תראי את ההגיון מאחורי השיטה. הלא למה אומרים תמיד תספרי עד עשר? כדי לתת לשכל זמן להיכנס ולפעול. ולמה לא אומרים תספרי עד אלף? כי אז הרגש יימחק לגמרי, וחוץ מזה השופט יירדם."
עמליה לא התאפקה וצחקה, למרות שלא רצתה לתת לו את ההנאה הזאת, לדעת שהצליח להצחיק אותה.
אחרי שבוע הגיע הדו"ח מטעם הצד השני. כשעמליה קיבלה את תשעה עשר העמודים לידיה היא נראתה קרובה לשבץ. איזה ראובני, מרצה בבית ספר לכלכלה ולמינהל עסקים מטעם אוניברסיטת חיפה, מחלטר פה על חשבונה איזו חלטורה עלובה, ובדיווחו הוא מציין שעמליה נכשלה במכירות. הוא מביא לדוגמה את היין מסוג סוביניון בלאנק 83 וגם 84 שזכה למדליות ולמכירות מוגברות כשמדובר ב"יינות ירדן", ואילו כשמדובר ביין של "יקבי הגאון" חלה ירידה במכירות, בתקופת עבודתה של עמליה. היא ישבה על שולחן העבודה של עורך דין קהאן וכשקראה את הדפים שבידיה לא יכלה להתאפק עד שקהאן יחזור מחדרי השירותים ורצה אחריו ודיברה אליו אל מאחורי הדלת:
"מי זה הרמאי הזה, העד המומחה שלהם, טוב שלא הביאו עד אופי. היה מצייר את הגמדים האלה בתור שלגיה. אבל עכשיו הוא נפל לי לפה כמו תפוח בשל ואני אנגוס בו בכל השיניים, הקדמיות והטוחנות. בטח ש'יקבי הגאון' לא הצליחו במכירת הסוביניון בלאנק 83 שלהם. תשווה כמעט את כל מכתבי התלונה על יין מקולקל או חמוץ שיצא לשוק ושהוחזר לחברה, ותראה בדיוק למה כולם הצליחו למכור ואני לא. מדליות הם רוצים לי. מה עוד! קהאן, אם אתה לא עושה בדיוק מהדוגמה הזאת פסטיבל שירי יין, אני הולכת להשתכר וזהו."
בדלת המשרד נשמע צלצול וכשעדי פתחה את הדלת עמד שם דוקטור אריה רביד. הוא ידע לכוון את השעה. למעשה רצה להזמין את חברתו לסרט בערב ולא מצא אותה במקום עבודתה. מסרו לו שהיא פה אבל המזל הגדול היה שהוא בא וחיבק אותה והרגיע אותה, בדיוק בזמן. הוא היה אדם חם, גדל מידות ועם עגיל קטן באוזן, ובמשרד של קהאן לעולם לא היו מקבלים אותו לעבודה לו היה עורך דין, אבל כולם עמדו מייד על גודל התרומה שלו לאישיותה של עמליה.
עורך הדין נראה קורן. הוא לחץ בחדווה את ידו של הרופא והיה נדמה לרגע שהוא עומד להציע לו לצאת אתו במחול.
"את לא מבינה איזה יופי טמון פה. העובדה שבמכתבי התלונה מאוזכר היין הזה בדיוק, והעובדה שהמומחה שלהם ציין דווקא את היין הבעייתי הזה, הייתה טעות מופלאה שאני שמח שעבוטבול לא עמד עליה. שתי נקודות מינוס לידידי מצד ב'."
שוב נכחה עמליה שמה שמעצבן אותה עד חורמה משמח את קהאן עד שורשי שיערו המידלדל והולך. נדמה היה לה שבשנים שהם מכירים מתמעט השיער שעל פדחתו ומתרבה מתחת לזקנו. זה מין פיצוי כזה, חשבה לעצמה ונענתה לחיבוקו המרגיע של חברה וגופה המתוח התרפה בבת אחת.
הדו"ח השני, גם הוא מטעם צד ב', שנים עשר עמודים של גרפים ודיאגרמות מלומדות מטעם כלכלן בכיר מהארגון הארצי לתעשיינים ואנשי עסקים, אדם העונה לשם ידין שימור, מוכיח שרמת המכירות של עמליה גאון במשך ארבע שנות עבודתה, זוכה לדירוג בינוני עד נמוך. לפי הערכתו של מר שימור עמליה גאון חייבת לחברת "יקבי הגאון" 200,000 דולר. הפער בין צד א' וצד ב' גדל עכשיו ל- 1,200,000$.
עברו שלושה חודשים נוספים והתביעה עמדה עתה בשנתה הרביעית. בראשית אפריל 2003 קיבלה עמליה גאון בדואר תצהיר, שהיה עליה לגשת ולחתום עליו בנוכחות נוטריון. "אני מקווה שנקבל בקרוב מאוד תאריך לדיון עם שופט חדש." אמרה עורכת דין טלרון-שחם בקול מנוסה.
"ולמה לא יכולנו להגיש את זה בשנה שעברה?" שאלה עמליה.
"כי לא היו בידינו כל העובדות. ולמה להיתפס למה היה קורה אילו, את יודעת, עורכי דין לא מתעסקים בהשערות, רק בעובדות."
עורך דין קהאן הגיש את החומר וקיווה להשיג תאריך לדיון בדיוק כעבור ששים היום הקבועים בחוק, אבל עורך דין עבוטבול ביקש דחייה כדי להתכונן לצעד נגדי. עורך דין עבוטבול ביקש מעמיתו את הדחייה המרבית האפשרית, דחייה של עוד שלושים יום, והבטיח שזאת תהיה בקשת הדחייה האחרונה שלו בתיק של האחים גאון. קהאן הסכים בלית ברירה, הוא הבין שעבוטבול מושך זמן עד הפגרה והנה עוד עונה עומדת לחלוף לה, כששני עורכי הדין עסוקים בתיקים נוספים עד מעל הראש.
קיץ 2003 מתחיל לחלוף ועמליה חיה חיים שקטים יחסית. העבודה לא היוותה אתגר רציני אבל הניחה את הדעת. היא העסיקה את עמליה והיה שכר סביר בצידה. חיי האהבה שלה הלכו ותפסו מקום נכבד יותר מהעוגה הרגשית שלה. ומעתה כל צלצול טלפון שהיה קשור בתביעה התקבל באי רצון ובמצב של חרדה שמא משהו יאיים על חייה הפרטיים. בנה עומד לסיים את לימודי התיכון שלו בעוד שנה, והיא הרגישה שהיא עומדת להיות חופשייה. אילו רק נפטרה כבר מעניין התביעה הזאת הייתה משוחררת לחלוטין.
בתחילת ספטמבר טלפון מעורך דין קהאן: "כבר יש תאריך למשפט!" הוא בישר כאילו היה ילצין.
"מתי?" שאלה עמליה.
"ב- 26 לחודש דצמבר שנה זו."
"סוף דצמבר! אין לזה סוף בכלל?"
"עד אז אני מציע לשקול נישואים עם הרופא, הוא מתאים לך מאוד." קהאן צחק.
"אני מתחילה להישבר, קהאן. אתה יודע מה? אם היית משיג לי 500,000 דולר מהאחים החורגים שלי, הייתי יכולה לשכוח מהם לנצח ולוותר על כל הסיפור הזה."
"דווקא פגשתי את עבוטבול בבית המשפט בעניין אחר, הוא שאל אם יש לי איזו הצעה להסכם מתקבל על הדעת. יכול להיות שמה שאת אומרת עכשיו יתקבל על הדעת."
"נו, אז אולי באמת תראה מה אתה יכול לעשות?"
אחרי יומיים חזר גדעון אל עמליה בטלפון.
"מצטער," הוא הצטער, "אבל הם לא הסכימו להצעתך. אמיר אמר שהאחים לא יתקרבו לסכום הזה, הפעם הוא שאל אותם. עד עכשיו זה נחסם אצלו, הפעם זה נראה לו הגיוני. מתברר שיש הקשחה מסוימת בעמדתו של עודד והוא זה שמתעקש ואומר שלא יזוז מהצעתו האחרונה, כלומר 150,000 דולר."
עמליה שאלה את עצמה מאיפה העוז הזה להקשיח עמדה כשסוף סוף היא מוכנה להצעה של פשרה הגיונית למדי. התשובה לא איחרה לבוא, מפיה של רוני אחיה, שחזר משהות נוספת ביוון, זרוק על החופים הירוקים, וחי חיי שמש מלאים עם נערות אירופאיות שהגיעו מהאזורים הסקנדינביים. הוא טלפן לעמליה וסיפר שהיה בביקור אצל עודד ודינה סיפרה לו את הסיפור המרעיש, על העובדת ההיא שהיה לו רומן אתה, רוני לא זכר את שמה, עמליה ידעה מייד במי מדובר, ועכשיו היא יודעת ונלחמת אתו בכל החזיתות.
עמליה חיברה אחד ועוד אחד והבינה מדוע עודד לא לחוץ עכשיו בעניינה, הוא סילק את העוקץ מהקלף העיקרי שלה: הסוד שלו מפני אשתו. את המחיר הכבד שהוא משלם בבית מנסה עודד לגבות מעמליה. היא מיהרה לדווח על כך לעדי שאמרה כי תמהר לדווח על כך לגדעון. בכל זאת היא מצאה לנכון להוסיף כמה מילות תמיכה:
"עמליה, תראי, זה לא משנה לנו שאחיך מתהפך בחדר המיטות, מצדנו, שיתהפך על מיטתו בשלום. העיקר הוא שיש לך קייס מוצק. עודד הפר חוזה בניגוד לחוק ואת תקבלי על זה פיצוי נאות בבית המשפט."