פרק 11: התביעה: עדות בתצהיר
סוף סוף הגיעו התשובות לשאלון אל משרדי "זקהיים, קהאן, אלפסי" בבוקר ירושלמי אפוף קור צורב. התשובות התפרשו על מאה ארבעים ושניים עמודים כולל מסמכים מצורפים, והם הפכו מייד לטפט על שולחנה של המתמחה עדי טלרון. זה היה מסוג העבודות שנתנו לעדי את ההרגשה שהיא הופכת בהדרגה לנמלה. היא חיטטה בדפים עד שמצאה לשמחתה שעורך דין עבוטבול סרב לענות על כל השאלות המספקות מידע על לקוחות ומחירים. עורך דין עבוטבול צרף כאן הערה המלמדת כי פנה לבית המשפט להשיג חסיון על פרקי השאלות האלה, שכן זהו מידע חסוי ועמליה גאון, כמתחרה פוטנציאלית, אסור לה לראות את החומר הזה ו/או לעשות בו שימוש. מי שהיה קורא את חבילת התשובות הזאת היה מתרשם מבין השורות כי עמליה היא נוכלת המשתמשת בכל עניין התביעה כהסוואה למטרותיה הפרטיות והבלתי צודקות. בהערה נכתב כי בית המשפט ידון בבקשתו בתוך שבועיים בדיוק בששה עשר לחודש זה.
עדי בדקה בסדר הדין האזרחי ומצאה בסימן ד', הוראות כלליות בסעיף הדן בטענת חיסיון: "הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חיסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להיעתר לבקשה לעניין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו. אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך." בסעיף 120 ב' נוספה לה האינפורמציה הבאה: "בית המשפט או הרשם לא ייתן צו למסירת שאלון או לגלות מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים, אם הבקשה לא הוגשה תוך חמישה עשר ימים לאחר תום המועד לתשובת בעל הדין לפי תקנת משנה א'."
בששה עשר לפברואר ישבו עורך דין קהאן ועורך דין עבוטבול במשרדיהם המחוממים וההדורים ועבדו על מקרים אחרים לגמרי. שני המתמחים נשלחו לבית המשפט במקומם להציג את עניינם לפני השופט קורצווייל. במסדרון ישבו הרבה עורכי דין צעירים והייתה זו התוועדות חברתית כמעט. באופן טבעי התיישבו שני המתמחים המתחרים ביחד להכיר יותר זה את זו וליצור קשרים. עדי טלרון מטעם "זקהיים, קהאן, אלפסי" בלונדינית טבעית, עיניים חומות, קרובות מדי זו לזו, אף בנוסח ברברה סטרייסנד, תלתלים, גבוהה. ודורון שחם, מתמחה שהחליף את בראל בשל נסיבות לא ברורות, בשם "שיינבוים, סמילנסקי, זוויקלסקי ועבוטבול" בחור נאה, שיער כהה מסורק בקפידה לאחור, עיניים מלוכסנות מעט, שפתיים צרות, נחיריים גדולים המשווים לפניו מראה שועלי, נחיריים מוגבהים מעט, כאילו הוא מרחרח כל הזמן מה הולך. הם מצאו חן זה בעיני זו והרבה צחקוקים הוחלפו במסדרון. עדי הודתה שהיא רועדת כשהיא צריכה לעמוד מול שופט כמו קורצווייל ולדבר, כי הוא משדר קשיחות וקוצר רוח. דורון עודד אותה לא להתרגש, ואם קשה לה, אז לדמיין את השופט קורצווייל עומד מולה בתחתונים בלבד, זה תמיד מוריד התרגשות. הם נכנסו.
השופט קורצווייל אפוף בגלימתו השחורה השכיח מעדי שעכשיו בוקר. בכלל בלשכה לא היה יום ולא היה לילה, אין חלונות ואור הניאון יצר תאורה שווה, ולזה הצטרפה טמפרטורה אחידה. הוא ישב שם בפרצוף חמור סבר, ודאי יותר מבן שבעים שנה, חשבה עדי, מפחיד כמו סבא שלה, והיא לא הצליחה להפשיט אותו בדמיונה. קשה היה לה לצייר אותו בתחתונים, ולראות אם יש לו קפלי שומן, ואם הוא לובש טנגה או בוקסר. היא התחילה להרצות את טיעוניה והשופט קטע אותה אחרי דקה וחצי. הוא שמע את דורון וקטע גם אותו אחרי דקה. השופט קורצווייל קבע שעל האחים לענות על כל השאלות ולהציג אותם בפני עורכי הדין אבל לא בפני עמליה גאון. כך יוכל המשרד להכין עצמו למשפט כהלכה, ואילו עמליה לא תוכל לעשות שימוש במידע הזה.
שני המתמחים יצאו לשתות קפה בקפיטריה של בית המשפט וחלמו על בית המשפט החדש שזה עתה הושלמה בנייתו. זה הבניין היפה ביותר בארץ, לדעתו של דורון שחם. הוא התלהב והציע לה לסייר איתו שם, מששמע שהיא טרם ביקרה שם ביקור של ממש. הם לא הפכו אויבים כי בסך הכל השופט פטר לשניהם את הבעיה לשביעות רצונם. במשך הקפה עלה אצל שניהם לחץ הדם והם הבינו מייד שזה לא בגלל הקופאין. הם קבעו לצאת במוצאי שבת למועדון סטנד אפ חדש שתפס באזור המדרחוב.
עדי טלרון חזרה מתרוננת למשרד. קהאן טלפן לעמליה ותאר בפניה את המהלך האחרון כניצחון מוחץ. הוא פרט לפניה את האבל במחנה האויב ואת חשיבות הניצחונות האלה בצווי הביניים. עמליה, שהזמן העובר קרר לה את המנוע התקשתה להצית שנית את השמחה הישנה. זה לא נראה בעיניה העיקר. "כן, אבל אנחנו אוהבים לנצח בכל שלב. לנצח ויהי מה. ככה זה אצלנו ב'אגוז'." עמליה חשבה שהיא כבר רוותה דיה ברמזי הגבורה האלה לתפארת מדינת ישראל. היא רצתה תכל'ס.
חודשים עברו, אביב הגיע, פסח בא, ודבר לא התרחש בתיק של עמליה גאון. בפברואר נשברה ידה הימנית. היא הייתה מצוברחת מאי ההתקדמות במשפט, ניסתה לפתוח את כנף החלון ושברה את פרק היד הסמוך לכף היד. היא הייתה מיואשת עד בכי. שכנתה לקחה אותה לדוקטור רביד באופן פרטי ודחוף. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. דוקטור רביד טיפל בידה בעדינות כזאת שאינה דומה לשום מגע יד גבר שעמליה חשה בה מעולם עד אותו יום. עיניה נדבקו לכפות ידיו הגבריות, ובייחוד למקום החיוור שבמקומו הייתה פעם טבעת נישואים שלא נתנה למקום להשתזף. דוקטור רביד היה גבה קומה, בהיר שיער עם שיבה בצדעיים, משקפיים, לסתות מסותתות ובעצם היה מתאים לו להיות בלש יותר מאשר רופא, כך היא חשבה או ליתר דיוק חלמה, כשעיניה מהופנטות על כפות ידיו המטפלות בה. היא נזפה בעצמה, וקלטה בבת אחת כמה היא צמאה לאהבה, אם היא מוכנה להפך רופא לגיבור ספרותי, ולרקום סיפורי מתח סביבו. חסרה לו בהחלט מקטרת. או סיגריה בתוך פומית. אולי מגבעת אפורה וחיוך צדי שנון כל יודע. הטיפול נמשך חודשיים ובפסח, כשדוקטור רביד הוריד לה חגיגית את הגבס מידה, הוא הכניס לתוך כף ידה המשוחררת עתה, כרטיסי טיסה לאירופה. רוני, אחיה, התמנה כשומר בנה וביתה ובא לגור בביתה. עם רוני היו לה יחסים חמים כרגיל, אף שגם הוא היה מכותב של התביעה באופן רשמי. עמליה לא הייתה ממש מרוגשת מההיכרות הזאת והיא חלמה כבר לחזור לעבודה.
הטיול היה מדהים. אריה רביד ועמליה גאון התווכחו ביניהם מי העיר הרומנטית ביותר בעולם פריז או רומא. היא הייתה בעד רומא. מזמן לא ניהלה ויכוח כל כך מפויס ובלתי סוער כמו עם אריה שלה. כשחזרו חיכתה לה הודעה מוקלטת מעדי טלרון. עדי ישבה במשך הזמן הזה על התשובות. היא הבחינה מייד שבעיות הבקרה על היין נמשכו כשלוש שנים. שהוחזר יין פגום בשווי של 400,000 דולר. כמו כן ציינה לעצמה שהגברת איריס לוין מנסה להציע בכתב כל מיני הצעות וקונספטים חדשים לשיווק ומכירה עוד בזמן שעמליה גאון משמשת בתפקיד. נקודה נוספת שהיא רשמה לעצמה בכתב ידה המתאמץ הייתה ששאלות רבות הקשורות לתוכניות שיווק חדשה שהיקב נקט בה נשארו בלא מענה. הטענה הייתה ששאלות אלה אינן רלבנטיות.
ביולי 2000, תחילת השנה השנייה לתביעה, שלח קהאן לגאון דו"ח מצב, המבוסס בעיקר על מסקנותיה אלה של עדי טלרון. הוא כתב לה בסוף הדו"ח: "מצבך בתביעה הוכח מעל לכל ספק, לדעתי, בגלל שלוש נקודות עיקריות." הוא ביסס את הערכתו זאת על גודל ההחזרים של יין פגום, אבדן לקוחות רבים כתוצאה מכך, וזאת על פי תכתובת שנמצאה ונשלחה בטעות על ידי הסטודנטיות שנשכרו לאיסוף נתוני ארכיון ביקב. מעמדה של הגברת לוין בחברה בו בזמן שגאון כיהנה בתפקידה על פי חוזה – הייתה הנקודה השלישית. כנראה שמדובר פה בהסכם שנעשה בעל פה בין עודד גאון ובין איריס לוין.
עדי הוסיפה בעל פה בשיחת טלפון שהם ביקשו וביצעו שלב נוסף – דרישה לבדיקת נכסים.
"מה פתאום!" ירתה עמליה.
"כי הגיעו שמועות מדורית רגב ידידתך שהיקב נקלע לקשיים כספיים. קהאן הסביר לעבוטבול שאם הוא יטיל עיקול על הנכס יהיה לא נעים. אז בסוף הוסכם על בדיקת הנכס בלבד."
"תהיו בריאים, העיקר שאתם מבינים מה אתם עושים." הפטירה עמליה.
הם לקחו מומחה ליין מטעמם ונציגים משני המשרדים צעדו על ריצפת היקב הדביקה והחלקלקה.
"אל תשאלי, עבוטבול החליק והתיישב על התחת בחליפת ייצוג שחור-מרנגו וקיבל צורת תפוח בורדו כהה. לעומתו, קהאן שלנו פשוט השתכר מהריחות ומהטעימות. עודד אמר לו, מה עניינים, קהאן, אני רואה שמספיק לגהק על ידך אחרי שאני שותה קצת יין ואתה מייד משתכר? בקיצור סצינה מהסרטים. חבל שלא היית בארץ. היית חוגגת."
"אני לא ממש מצטערת," ענתה עמליה וזכרה את הכיכרות של רומא, איך טיילה עם אריה והאכילה יונים, ואנחה גדולה פרצה מקרבה.
"והכי משמח, עמליה, שקהאן קיבל תאריך לקדם משפט במחוזי. הוא הצליח לשכנע את השופט שמן הראוי להקדים את המשפט לבירור המחלוקות ודרכי הדיון במגמה לייעל את הדיון לפשטו ולקצרו, את מבינה את גודל ההישג?"
"או, זה באמת משמח." התרצתה עמליה.
"אנחנו נכנסים לשלב חדש," כתב קהאן. "יהיה עליך לתת לי תצהיר תחת אזהרה לקראת החקירה הצפויה לך בבית המשפט. זה יקרה ממש לפני חופשת הפסח. עד אז תד?רשי להתמסר לעניין במשרה מלאה, שכן מסמכותו של השופט בקדם משפט להחליט בדבר מתן פרטים נוספים, הודיות בעובדות ובמסמכים, הצגת שאלונים, גילוי מסמכים ועיון בהם, עריכת חקירות וחשבונות, בדיקת נכסים ומינוי מומחים. וכן לפי בקשתנו יזמין השופט את בעלי הדין למתן עדות."
עמליה נעשתה עצבנית מעט לקראת התאריך, אבל העיקר שסוף סוף קורה משהו בתיק שלה. קהאן וטלרון ישבו בחמ"ל ותכננו קו אסטרטגי לפני היציאה לקרב. הם הגיעו למסקנה שהגברת לוין היא הנקודה החלשה של הצד השני. ברשותה של עמליה הם שכרו חוקר פרטי, תת-ניצב לשעבר במשטרת ישראל, משה חדד. חדד דיווח תוך זמן קצר על כמה עובדות מעניינות.
עודד גאון מגיע באופן קבוע בימי חמישי מזיכרון אברהם לתל אביב בענייני העסק. הוא נרשם למשך שעות הבוקר במלון קטן בצפון העיר הנקרא על שם השכונה בה הוא ממוקם "מלון רמת לוטן". משה חדד גילה שאדם בשם יונתן רשף נרשם למלון בימי חמישי כשהוא מוסר את מספר הרכב שלו בשער. המכונית שמספרה נרשם באופן קבוע במלון, אותרה במשרד התחבורה, בעזרת שטרות של חמישים, כמכונית האאודי A8 של עודד גאון. בעזרת שטרות של מאה, מסר פקיד הקבלה שהגברת רשף מגיעה במכונית נפרדת, מדובר בפולקסווגן פאסאט שנת 2000. הם נמצאים במלון עד הצהרים ועוזבים.
משה חדד התקשר גם עם משרד חקירות אחר הפועל באזור הצפון, ומשם סופק המידע על אשתו של עודד גאון, רינה. מתברר מעל לכל ספק שרינה גאון איננה יודעת דבר וחצי דבר מהרומן שמנהל בעלה. היא חיה חיים סולידיים, פעילה בוועד הקהילה, מטפלת בשלושת ילדיהם, ועסוקה כמו בעלה בהקמת בית הכנסת הרפורמי במקום.
תאריכים נוספים שריכז החוקר חדד, ואשר העידו על האופי האינטימי של יחסיהם, מצביעים על שהות משותפת במלונות באילת, נתניה וערד. במלונות אלה שהו "בני הזוג רשף" בלילה, והגיעו למקום במסווה של נסיעת עבודה לצורך פגישות עם לקוחות גדולים.
עמליה הייתה נרגשת למדי ממה שהתגלה. היא כבר חיכתה בלי נשימה למתן התצהיר, ולדיון בבית המשפט. העסק התחיל ביום ראשון בשעה עשר בבוקר, כשמנהל מחלקת הבקרה של היקב, מר יעקובי ליידנטל, מלווה בעורך דין עבוטבול, נכנס. כולם זרמו אל אולם בית המשפט. מר ליידנטל הודה ביין החמוץ והמקולקל שיצא מהיקב, אבל טען שהעניין סודר בתוך שנה ולא בשלוש. הוא הפיל את רוב האשם והאחריות על עמליה וטען שהיא ידעה שהסוביניון בלנק בשנים מסוימות יצא מקולקל ובכל זאת שיווקה אותו שיווק אגרסיבי ללקוחותיה. ליידנטל, אדם קטן בשנות הששים, חבוי מאחורי כובע כהה המוסיף לו עוד שנים, דחוס מתחת לכובע ומונע על ידי עווית המזעזעת את גופו, החל מכתף ימין בטלטלה עזה אל עבר כתף שמאל, עמד לחקירה בת שעה, על ידי עורך דין קהאן. כשליידנטל התבקש לדבר על תאריכים ספציפיים, מקומות ושמות, הוא גמגם במרץ והתברר שאת כל המידע שיש לו, לליידנטל, על עמליה, שאב מערן גאון. עדות שמיעה שהתמוטטה מייד.
עמליה השתעממה באופן אקוטי. הבחור הקשיש לא הוסיף פרטים רבים, היו חזרות מייגעות, ההתקדמות הייתה מזערית, ומבחינתה כל זה היה מיותר. היא חלמה על ארוחת הערב בעין כרם שמחכה לה עם האורטופד הנערץ עליה. קרעי תמונות של כפות ידיו החמות האוחזות בשלה לאור נרות השתלטו על דמיונה והפריעו לה להתרכז בנעשה באולם בית הדין. עורך דין עבוטבול בכל זאת עורר את סקרנותה. הוא נראה לה שועל ערמומי, חיית בתי משפט מנוסה, טיפוס שאפשר לראות בסרטים אמריקאיים. הם אוהבים סיפורים על בתי משפט. אחריו הופיעה הגברת שולה רופין, מנהלת החשבונות של החברה. היא שלטה במספרים ובפיגורות וענתה בשטף ובקלות רבה על כל מה שנתבקשה. היא נשכרה על ידי אביה של עמליה המנוח לעבודה והייתה מן הוותיקות ביקב. אישה כחושה בעלת שיער מאפיר, שניכר עליה שאין ברצונה לגרום נזק. היא הייתה עובדתית ומבחינתה של עמליה משעממת לא פחות. היום היא תזמין רק ירקות. בשר מכביד עליה בארוחת ערב הנמשכת כמעט עד חצות. אחריה קשה להירדם.
לאחר הפסקה קצרה הופיע ערן למתן העדות ועמליה נדרכה. הוא נכנס והעיף בדרכו הערות עוקצניות לכל עבר. הוא סקר את פניהם של עמליה ושל קהאן וגוון של חשדנות נוסף לתנופה ההיפראקטיבית איתה הגיע. ערן הפחית מאוד מערך התרומה של עמליה ליקב מאז הירושה. אולי היא תרמה להקמתו, אבל השיטות השתנו, הכל נהיה חדשני, והיא לא עמדה בקצב, אולי היקב לא היה בראש מעייניה ומה שחשוב היה לנהל רמת חיים גבוהה ולבלות כל רגע. הוא הודה שלא בדק מספיק את חלקה של עמליה ואת כישוריה בניהול מחלקה שלמה, בסך הכל בתקופת אביה הכל היה תחת שליטתו, והוא לא היה נותן לה ליפול. למעשה, עמליה לא עמדה מעולם למבחן בתקופתו. ערן דמה דמיון חיצוני לרוני. לשניהם היו עיניים בהירות, אם כי של רוני היו ירוקות ושל ערן כחולות. אבל לשניהם הייתה פזילה דומה. לא פזילה דוחה אבל מטעה: אף פעם לא היית בטוח אם הם מחייכים אליך או אל מישהו שזה הרגע הגיע והוא מאחוריך. ערן היה גבוה מרוני בעשרים סנטימטר אבל למרות גובהו אי אפשר היה לדמות אותו לשחקן כדורסל בשל האופי הבלתי ספורטיבי, הנוזלי, של גופו. עמליה הסתכלה בו ושאלה את עצמה איך אחרי כל השנים האלה תחת קורת גג אחת הגיעו הוא והיא לאן שהגיעו.
למחרת הגיע עודד גאון. הוא תפס את מקומו על יד עורך דינו, מול עמליה ועורך דינה. עודד היה גם הוא גבוה למדי אבל בצבעיו היה הרבה פחות מרשים מאחיו. הוא היה הבכור והפחות נאה מכולם. הוא חבש משקפיים עבי עדשה, על גובהו הרב התלבשה כבר כרס לא קטנה. הוא הפיץ סביבו אווירה של ביטחון וסמכותיות. עדותו החלה לאט ובעקיפין. עודד נשאל על שמות, תאריכים, מקומות, תולדות חיים בקצרה. כן, הוא שיחק פעם בנוער של זיכרון אברהם בכדורסל. כן, הוא בוגר מינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ולא, הוא אף פעם לא הרגיש עצמו אח חורג לעמליה. הוא היה בן לכל דבר במשפחה וכזה יחס קיבלו גם השניים האחרים. "האם במהלך עבודתה של עמליה גאון בחברה שכרת את שירותיה של הגברת איריס לוין?" שאל קהאן בזהירות.
"לא," באה התשובה מתודרכת כהלכה מפי המאהב רב המעללים.
"או. קיי. האם במהלך עבודתה של עמליה גאון שכרת את שירותיה של 'חברת איריס לוין בע"מ'?" שאל קהאן בסבלנות אין קץ.
"כן," אמר הגאון וזע באי נוחות בכיסאו, כך לפחות היה נדמה לעמליה.
"והאם חברת 'איריס לוין בע"מ' שייכת לאותה איריס לוין שעובדת אצלך בחברת 'יקבי הגאון' בימים אלה?" שאל קהאן במשנה זהירות.
"נכון," ענה עודד גאון.
"אילו שירותים בדיוק סיפקה חברת 'איריס לוין בע"מ' לחברתך?" הוסיף קהאן לשאול.
"שירותי עזר במכירה ושיווק. נחתם חוזה בין שתי החברות למכירת יין לקבוצת לקוחות שהיו בקשרי עסקים אקסלוסיביים עם חברת איריס לוין בע"מ ואני לא יכולתי להגיע אליהם אלא באמצעותה." התנדב עודד להוסיף הסבר מעבר למה שנשאל.
"אתה אומר 'החברה' אבל האם זו לא איריס לוין שחתמה אתך על החוזה באופן אישי והאם זו לא איריס לוין באופן אישי שעסקה במכירות האלה?" הוסיף לדייק ולהשחיז קהאן.
"כן," אישר עודד.
קהאן השתהה רגע ארוך מגרד באוזנו, שקוע בניירות ובאי אלו מסמכים, מחליק את ידו בשבילי זקנו המסותתים היטב על פניו:
"עכשיו, אולי תואיל לפרט בפני בית המשפט באלו תנאים נחתם החוזה בינך ובין איריס לוין בע"מ?"
"15% מהמכירות ברוטו על כל מכירה שהיא מבצעת." ענה עודד קצרות וזועפות.
"היא – הכוונה לחברת איריס לוין בע"מ כמובן?" קהאן פעל בשיטת אני-אמרוט-לך-את-העצבים-פינצטה-פינצטה, השיטה שבה התפרסם ברחבי ירושלים.
"כן," באה תשובה קצרה.
"האם זאת הייתה העמלה המקובלת בחברתך, מר גאון?" שאל קהאן בחביבות אופיינית.
"לא, עמליה קיבלה 20%," אמר עודד בתרועת ניצחון כמעט על יכולתו להראות שהיה נדיב במיוחד עם אחותו החורגת. עמליה תהתה מדוע היה צריך קהאן להשוות דווקא בנקודה זו ולאן הוא חותר.
"האם עמליה גאון, אחראית שיווק ומכירות, דווחה על ההסכם עם לוין בע"מ?" שאל קהאן.
"אני לא יודע אם היא דווחה, הנחתי שהיא יודעת על כך." התנער גאון.
"האם אתה אישית הודעת לה על הסכם גאון-לוין אי פעם?" שאל קהאן.
עמליה כבר הריחה את המזימה והעריצה את עורך הדין שלה, המתמרן החשאי שלעולם אינו מרים את קולו או מאבד את עשתונותיו.
"לא," הייתה התשובה "לא ראיתי כל צורך לעשות את זה."
"האם לא היה סעיף של בלעדיות בחוזה של חברת 'יקבי הגאון' שחתמה החברה עם עמליה גאון לגבי המכירות?"
"בלעדיות לגבי חנויות ובתי כל-בו, לא לגבי מלונות ואתרי אירוח." תמרן בכור האחים.
קהאן דפדף בזריזות של קלפן בין עשרות עמודים ושלף כמה מהם.
"אני קורא מתוך החוזה אדוני השופט: 'ותהיה לה בלעדיות על מכירת יין לכל נקודות המכירה בישראל' האם לא כך מנוסח בחוזה, מר גאון?"
"כן, זה נוסח החוזה,"
"האם 'נקודות מכירה ' אינו ניסוח כללי מספיק כדי שיכיל בתוכו גם חנויות ובתי כל-בו וגם בתי עסק של אירוח ותיירות?"
"להלכה כן, ולמעשה הדברים התפרשו אחרת בחברה אצלנו."
"עודד, מספיק עם העמדת הפנים הזאת," שבר קהאן את כללי ההליכה סחור סחור ותקף ישירות.
"היא קיבלה בירושה הרבה יותר מאיתנו, יש לה הרבה כסף והיא יכולה להסתדר. אחי ואני לא בוטחים בה יותר מדי ורצינו להעביר חלק מהסמכויות שהיו לה לחברת בת כלשהי." התחיל עודד מאבד את עשתונותיו.
"האם אתה חושב שהכספים שירשה עמליה רלבנטיים לעניין המחויבות שלך לדווח לה על שינוי מעמדה בחברה?"
"אולי לא?" הודה עודד.
עורך דין קהאן חיטט וחיטט ביחסי 'יקבי הגאון' ו'איריס לוין בע"מ' ככל שלשון החוק התירה להתקרב אל מעבר ליחסים העסקיים. הוא לא שלף עדיין את המידע שאסף עבורו החוקר הפרטי, שרק שמו בלבד השפיע אמינות בבית המשפט. עמליה ישבה כמו בסרט מתח. היא שכחה לגמרי את הנרות ואת הבשר האדום המסוכן לבריאות כנגד הירקות המאודים שעמדה להזמין. היא הייתה מרותקת כל כולה למתרחש. קהאן יצא לסיבוב המכריע:
"האם היחסים בינך לבין איריס לוין היו יחסים עסקיים בלבד?"
"כן." עודד טחן את ריפוד כיסאו בתזוזות אינטנסיביות.
"שום דבר מעבר לזה?" קהאן.
"תראה, אפשר להוסיף ידידותיים. היא בהחלט אישיות ויש לה מה לתרום לנו ולכן כל הצוות ראה בה ידידה." גאון.
"אז אם אני אתאר את היחסים כיחסים עסקיים-ידידותיים זה יהיה תיאור נכון?" קהאן.
"כן, בהחלט." גאון.
"האם נהגתם לקיים ישיבות עבודה?"
"כן,"
"באיזו תדירות?"
"אחת לחודש, משהו כזה?" התאמץ עודד.
"תמיד במשרדי היקב?"
"אולי פעם או שתיים התקיימו בתל אביב, במגרש הביתי שלה. אבל למה זה רלבנטי לחקירה?" ניסה עודד בייאוש לפנות במבט מתחנן לכיוון השופט, שהיה גם הוא מרותק ואף לא זיכה את עודד בתשובה כלשהי.
"אתה מזהה אולי את הכתובת הזאת: דרך תל-אביב 112, מלון רמת לוטן?"
קהאן קרב אליו מסמך הנושא את הכתובת הזאת. עמליה מתחה את עצמה למקסימום בניסיון להציץ אל המסמך. עיניו השועליות של עבוטבול כבר ירו גצים לעברה, ונראו שואלות כשהגיעו ונעצרו אצל קהאן.
"לא, לא מזהה," אמר עודד וכיסאו חרק.
"אני אשאל אותך שאלה אחרת. האם אי פעם נפגשת עם 'איריס לוין בע"מ' במלון רמת לוטן לצורך ניהול ישיבה עסקית?"
"אני? " הוא העיף מבט זועם בשני עורכי הדין מצפה שהישועה תבוא מעבוטבול המופתע והשותק.
"אני מבקש מכבוד השופט לצאת עם מרשי להתייעצות קצרה," נעקר לבסוף עבוטבול מהשיתוק שאחז בו.
השופט פסק הפסקה של עשר דקות. עמליה גאון וגדעון קהאן עמדו לבדם בחוץ, עמליה נשפה החוצה את כל האוויר שהיה כלוא בריאותיה ואמרה בשריקת התפעלות:
"עשית זאת, ידידי. הכנסת לבן זונה בדיוק איפה שכואב."
"עמליה, אני אבקש אותך לשמור על קור רוח." אמר קהאן בהנאה שלא הייתה גדולה ממנה, לרסן לקוחה מעריצה. "ושלא יעלה בדעתך להתפרץ לשיחה, מה שכמעט עשית, ובוודאי שלא עם השפה המיוחדת לך במקרים כאלה. מי שלא מכיר אותך יחשוב שאת סובלת מפיצול אישיות. בחורה משכילה כמוך, שיושבת בחברה מכובדת במסגרת עבודתה, מנבלת את הפה בצורה שאפילו בשוק מחנה יהודה לא מכירים." אם הוא מרשה לעצמו להטיף לה, חשבה עמליה, זה סימן שהוא ממש מרגיש על הסוס, למנצח שיר מזמור, הודו לאדוני, כל הארץ.
"מה הם עושים שם עכשיו?" שאלה עמליה רומזת בכתפה לעבר הדלת.
"עודד מתוודה על חטאיו ועבוטבול מורה לו לא לענות לשאלותי. אבל אנחנו מתועדים כל כך יפה הודות למשה חדד?"
"מה, הוא יכול לא לענות?" פתחה עמליה זוג עיניים.
"אני לא מתאר לעצמי שהשופט יוותר לו על הצורך להשיב."
לאחר דקות אחדות חזרו היוצאים. גאון האח בלי רוח במפרשים. עבוטבול לוחמני כמקודם. השופט נתן את האות וקהאן חזר על השאלה: "האם אי פעם נפגשת עם 'איריס לוין בע"מ' במלון רמת לוטן לצורך ניהול ישיבה עסקית?"
"הוריתי למרשי לא לענות על השאלה," אמר עבוטבול.
"כמה בלתי צפוי." חייך קהאן. "האם אני יכול בבקשה לדעת על איזה בסיס הורית לו הוראה כזאת?"
"על בסיס אי רלבנטיות ואי שייכות. שאלת היום הרבה שאלות מרחיקות לכת אבל זו הגדילה לעשות מכולן."
"כבוד השופט, אנחנו מתכוונים להראות שלמר גאון היו וישנם קשרים רומנטיים עם 'חברת איריס לוין בע"מ' ושקשרים רומנטיים אלה גרמו במישרין לפיטוריה של מרשתי." ליבו ופיו של קהאן היו שווים הפעם.
"זה לא מספיק למיטב ידיעתי, כבוד השופט," סינן עבוטבול.
"מדוע?" שאל קהאן בנועם.
"עורך דין קהאן ישאל את השאלות," דפק השופט קורצווייל בפטיש העץ.
עמליה הרגישה שהיא עכשיו בספרד, צופה במלחמת שוורים, במשחק בין טוריאדורים לחיים ולמוות.
"אני מציג בפניך עכשיו את החשבונית ששולמה במלון על ידי מר רשף שהגיע למלון במכוניתך." שלף קהאן את כל המסמכים הרלבנטיים מתוך תיק משה חדד. עודד התכווץ בכיסאו.
"מתנגד," צעק עבוטבול.
"האם, מר גאון, נרשמת אי פעם במלון רמת לוטן?"
"מתנגד," הצטרד עבוטבול.
"האם, מר גאון, נרשמת אי פעם כמר רשף ונתת את רשיון מכוניתך?"
"מתנגד. אל תענה." שר עבוטבול את הפזמון החוזר.
"האם עשית לך להרגל לחנות את האאודי A8 שלך בחנייה של מלון רמת לוטן בימי חמישי, מר גאון?"
"מתנגד. הוראות ברורות למרשי לא לענות על השאלה." זימר עבוטבול.
"האם למיטב ידיעתך, מר גאון, נהגה הגברת לוין להתאמן בנהיגה דווקא במגרש החנייה של מלון רמת לוטן ולהחנות שם את הפאסאט שלה?"
"לא לענות." התנגן קולו של אמיר עבוטבול בהדגשה חריפה על העין.
"האם נפגשת עם גברת לוין במשך 37 ימי חמישי החל מפברואר שנה שעברה ועד ליום חמישי בשבוע שעבר?"
"מתנגד," גיוון עבוטבול.
מרשו ישב בוהה לפנים, מאמץ לעצמו פני פוקר, ומתנהג כמו תורם ראשי לבית כנסת רפורמי שבאו וונדלים והרסו את סמל המנורה שמעליו.
"האם חלקת אותו חדר יחד עם הגברת לוין?"
"מתנגד!" אמיר עבוטבול.
"האם נהגתם להיפגש, אתה והגברת לוין, באותו חדר באותו מלון, מאחת עשרה בבוקר עד שתיים בצהרים?"
"מתנגד," א. עבוטבול.
"האם יהיה נכון לומר ש?" נקטע קהאן.
"עד מתי אתה עומד להמשיך עם הקרקס הזה. מרשי לא מתכוון לענות על אף שאלה מהשאלות הקשורות במלון רמת לוטן."
קהאן גרד בזקן, פרע אותו, סידר אותו על פי השבילים הידועים, שניים יורדים דרך הלחיים מתחברים בטי לשביל רוחב של השפם, זורמים ומתפצלים שוב משני צדי הפה ומתחברים לכביש דו כיווני על הסנטר, וחזר לשאול שאלות, הפעם רחוקות מכל בית מלון ו/או מגרשי חנייה. הוא התעניין במהלכי האחים לקראת פיטורי האחות. אחר כך עבר לפיננסים, לרשימת לקוחות, המחירים של יינות שונים, בדק את הצד השובניסטי באישיותו וברר האם עמליה פוטרה בשל היותה נקבה. עודד נחקר כאילו היה חשוד ברצח על ידי חוקר משטרה. הוא השתדל לענות לקוני, ענייני ולא קנטרני כפי שהורה לו בהפסקה עורך דינו על מנת לגמור עם כל זה כמה שיותר מהר.
היה ברור שקהאן ירפה מעט מטרפו הפצוע ויחזור וינשוך בדיוק שם יותר מאוחר. לא היה ברור מתי השופט יחליט להתערב למשמע התנגדויות רבות כל כך. והיה ברור מאוד שאם השופט יורה לעודד לענות, תעמיד החלטתו את עמליה בעמדת עליונות ברורה במשפט. קהאן אמנם חזר לענייני מלונאות בשלב מאוחר יותר של החקירה. השופט היה קצר רוח והתערב די מהר ואמר: "העד ישיב על השאלות הנוגעות לבגידה. אם הוא בוגד באשתו לא מן הנמנע שהוא בגד באחותו." מה שהתרחש מכאן והלאה היה בלתי צפוי לחלוטין. עבוטבול נבהל עכשיו באמת, והוא שלף בהתפרצות של אינטואיציה:
"כבוד השופט אני מבקש פסילה!"
השופט נדהם. עורך דין קהאן נדהם. טלרון ושחם נדהמו. המשתתפים האחרים לא הבינו מה קורה. השופט התעשת, כחכך בגרונו וענה:
"בסדר, עורך דין עבוטבול. אני מבין את העילה לפסילה בעצמי. אני חושב שלהערתי האחרונה אין משמעות של פנייה אישית אלא יש לה משמעות אובייקטיבית, אבל אולי אין מקום לחוות דעתי האישית על רמת מוסריותו של מר גאון. אני מסכים לפסול את עצמי כי הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות."
תחושת תבוסה מילאה את המחנה של עמליה. הנה שופט שהזדהה אתה בסתרי ליבו. עכשיו מי יודע את מי ימנו. והעיקר, מי יודע מתי יתחדש המשפט בפעם הבאה.