פרק 7: גישור: כל העולם כולו גשר צר מאוד
במלון הילטון התכנסו בקומה השתיים עשרה אלה שהסכימו להלך על גשר צר ולקחת סיכון. בילי הגיעה עם עורך דינה דויד גולן, ולמרבה המבוכה הם נתקלו בבועז כבר במעלית. הוא הגיע לבדו. הוא ניסה לחייך חיוך קטן לעבר בילי. היא לקחה ולא החזירה אחר תחתיו. גולן ראה לפניו בחור גבוה משחק במקטרת. שיער שחור מגולח בסגנון נייבי. עיניים שחורות יוקדות, עור שזוף, חולצה בצבע תכלת קצרה ופתוחה, שני כפתורים מלמעלה. מכנסיים דמויות חקי, המילה האחרונה באופנת הגברים הספורטיבית, שעוצבה כאילו לא הושקעה בה תשומת לב כלל, רושם שהתחזק עם השפלת המבט לעבר הסנדלים התנ"כיים. "זו לא בדיוק עדות לקו האקסלוסיבי שהוא נוקט בו בחנות, ושהוא נלחם עליו כל כך בלהט עם זוגתו לשעבר. אם הוא מופיע ככה לעבודה, אין לו הרבה סיכויים, חשב עורך דין גולן והשתדל להתרחק כמה שאפשר מבועז ולהימנע מהשוואות גובה. בועז טיפס למטר תשעים וכמה ואף שגולן לא היה נמוך במיוחד, לא היה לו נוח במחיצתו של בועז. אולי ככה הוא מתלבש כשהוא בחופשה, הסביר לעצמו גולן את המצב. הם הגיעו למעלה ובפתח חיכתה עורכת דין שלומית ארז. כולם ברכו את כולם לשלום בנימוס יתר וחיכו למגשר.
אריק גולדשטיין הגיע במעלית הבאה. בילי ראתה לפניה גבר גבוה, כבן חמישים וחמש, עיניים חמות, זיק ממזרי בזוויות חיוכו, שיער חום חלק, שפתיים רכות ובשרניות. הוא הריח טוב ולבש מכנסיים שחורים מבד קיצי וחולצה לבנה. עורכת דין ארז לא עמדה בקור המנשב בין בני הזוג וצחקקה יותר מדי. דיברו על החום ועל הלחות וגולדשטיין הרגיש שכולם בלחץ.
"בואו חברים, נשב פה, נוף לים מרגיע תמיד. אנחנו יחידים כאן לעת עתה אז כדאי שניגש למלאכה." אמר גולדשטיין.
האווירה הייתה נינוחה, הרעשים נבלעו בשטיח מקיר לקיר. הם הרגישו מבודדים והתיישבו בחדר סמוך ללובי סביב שולחן ישיבות, שכיסאות מרופדים קטיפה אדומה הקיפו אותה. לחדר היו שלוש דלתות.
"אני מציע שבילי ועורך הדין שלה ישבו בצד אחד של השולחן ובועז ועורך הדין שלו בצד השני. תבחרו צד." אמר גולדשטיין.
אחרי היסוסים קלים בחרו ה"צדדים" את מקום הישיבה הנוח להם, אף שקשה לעקוב אחר שיקולים שנשקלו לשם כך. גולדשטיין פתח: "כל מה שאתם יודעים עלי ידוע לכם מתוך הדף הקטן שמוציא המכון לגישור בקשר אלי, לכן מן הראוי שאציג את עצמי מעט יותר בפירוט: אני הקמתי את המכון הזה, יחד איתי עובדים כמה מגשרים. מאחורי ניסיון של עשרים שנה בעסקים ובבורסה לניירות ערך. הקמתי את חברת אג"ס לתוכנות, חומרות ולומדות מחשב. עזרתי בהקמה של יחידת המחשבים בצה"ל ועד היום אני משמש בה כמפקד אגף במילואים בדרגת רב-סרן.
למדתי משפטים, סטאז' כל הסיפור הרגיל, אני פועל במקרים מסוימים גם כעורך דין, אבל מצא חן בעיני כשהתחלתי לשמש כמגשר בעימותים עסקיים בעשר השנים האחרונות. יש לי תואר שני במנהל עסקים ועכשיו אני עובד על דוקטורט במשפטים על הנושא הזה, כיוון שבארץ נושא הגישור לא נחקר דיו. מה שחשוב לענייננו היום הוא הניסיון שלי בניסוח טיוטות לחוזים בין עובדים ובין מעסיקים והעובדה שאני מכיר מקרוב את הבעיות בסוג הזה של חוזים משני הצדדים." הוא חייך אל בילי ואחר כך אל בועז. לא הייתה צניעות בחיוך הזה ולא התנשאות. הייתה פשוט ידידות.
"לגבי המהלך. אין כאן כל הליך פורמלי, אין שבועות ואין עדויות ואין חקירות שתי וערב. זה בשום אופן לא משפט ואין כאן שום הליכים שאתם מכירים מתוך אולמות בתי המשפט. זהו דיון? ואם אין לכם התנגדות אני אפנה אליכם בשמות פרטיים ואתם תקראו לי אריק. אם גם לכם יש שמות חיבה, עדיף. חיבה עדיפה תמיד. חשוב לי שיהיה לכם נוח. אני אתייחס אליכם באופן שווה, למרות שיש אי אלו הבדלים ביניכם, למשל מין. אם ברגע מסוים אני אגלה חוסר רגישות כלפי איזה עניין שקשור בנשיות תעצרי אותי, בילי. בנשיות אני אולי פחות מבין מאשר בגבריות." היה משהו ילדותי במבט שלו, תמים משהו, ובילי חשה בחום שהוא מזרים והחלה להזרים חום בחזרה.
"אני לא חושבת שתהיה לך בעיה כזאת אתי," חייכה אליו בילי וחיבתה ניכרת.
"יש פה רק כלל אחד," המשיך אריק "אנחנו לעולם לא מפריעים לצד השני לדבר. דברו בקול רם כמה שמתחשק לכם, תצעקו אם צריך, קללו אם אתם מוכרחים. תקצרו, תאריכו, מה שזה לא יהיה לעולם אל תעצרו את הצד השני באמצע גם אם אתם חושבים שהוא מסנן שקרים מבין השיניים. אם אתם לוקחים על עצמכם את הכלל האחד הזה, נוכל להתחיל. אני צריך אישור מכל אחד מכם בנפרד."
הם הסכימו. אחר כך הציגו כל אחד את עמדתו. כך חלפה לה השעה הראשונה. בשלב הבא נכנס אריק עם כל אחד מהצדדים בלוויית עורך הדין הצמוד שלו לחדר קטן אחר, כשהוא עובר דרך הלובי ונתקל בהתוועדויות עסקיות אחרות, של אנשים שמילאו בינתיים את הלובי ואף במכרים אחדים. כך הלך הלוך ושוב בין החדרים והלובי בקומה השתיים עשרה בהילטון, חרישי ומחייך. לעתים הוא מזמן את הצדדים שוב לחדר הישיבות ושוב מפריד ביניהם, הכל בהתאם להתפתחויות בדיון.
"אל תחשדו בי לרגע שאני מעדיף צד אחד על פני השני אם אני נשאר איתו יותר זמן בחדר. אל דאגה. אין לי דעות קדומות ולא קבעתי את דעתי מראש. קראתי את עמדותיכם ואת תשובותיכם אבל אני שוויוני ובלתי סחיר לחלוטין. אם אשב יותר עם אחד הצדדים זה אולי מפני שאני מייצג בטיעוני את הצד השני, זה שנותר בחוץ." השיב אריק על שאלה סמויה שהחלה להציג ולא עלתה על השפתיים.
אריק ראה את בילי מגניבה מבטים אל בועז. בועז התרכז במקטרת שלו וחסם את עצמו מכל תקשורת עד כה. קשה היה לנחש מה קורה לו. נראה שרוח הקרב של עורכת דין ארז דעכה במקצת והיא נעשתה יותר ידידותית לסביבה. אולי העובדה ששני בני הזוג האלה היו כה נאים הפעילה בליבה רגשות נסתרים, והיא התחילה בינה לבינה להימרח ולחשוב שהיא צופה ברומן רומנטי טלוויזיוני, נוסח "היפים והאמיצים", סידרה שהיא לעולם לא תחמיץ.
"הערה חשובה אחרת: בהתחלה זה יראה לכם כמו הליכה אל הרבי של העיירה. אתם נכנסים אתי לפגישות, שניכם ביחד וכל אחד לחוד, אני לוחץ על כל צד להתפשר, ולבסוף אתם אמנם נלחצים ומתפשרים. הפשרה זוהי האמנות לחלק את העוגה כך שכל אחד יאמין כי הוא קיבל את הפרוסה הגדולה ביותר. הגישור יהפוך את הדימוי הזה למציאות. אכן את כל אחד מכם יקבל יותר משהיה לו קודם. אם בית המשפט היה קובע שאחד מכם הוא המנצח ופוסק לטובתו, הוא היה מקבל בבית המשפט פחות מאשר יקבל בגישור. הוקוס פוקוס. חכו ותראו."
בהפסקת קפה שנערכה בלובי החרישי ביקש גולדשטיין לספר להם סיפור קרב אחד רלבנטי. שני אחים שירשו מאביהם מפעל לליטוש שיש. כשהאב נפטר היו שניהם עשירים למדי. אחד בחר לחיות על יאכטה ואחד בחר לעבוד שש עשרה שעות ביום. על כל החלטה קטנה היו צריכים לחתור ללב ים, וזה לא התרחש בים התיכון, עורכי הדין של האוקיינוס השקט היו צריכים להפליג אליו לשם חתימות כאלה ואחרות. והרווחים – חצי חצי. יום אחד הציע האח שעבד קשה לאח שבילה לקנות את חלקו. האח שבילה הסכים ועורכי הדין יצאו למסע ההפלגה. עורכי הדין יצאו לדרך. האח ביבשה היה מרוצה, אך האח בים התחרט לפתע וניצל איזה הליך שניתן היה לבטל בעזרתו את תוקפו של זיכרון הדברים. עכשיו יצאו שדים מהיבשה לכיוון הים והאח ביבשה כילה את זעמו וגם הרבה מכספו על תביעה. האח בים השיב מלחמה. מדובר בתביעות של מיליונים, שהוציאו האחים זה על זה על ניהול חשבונות ישנים שהחלו עוד בימי ילדותם. בייאושו פנה אלי אח היבשה, זה שידע להעריך כמה קשה בא הכסף. הם התיישבו אצלי, עמדנו על כך שהפעם לא יתנהלו העניינים בצורה טראנסאטלנטית ולא במגרש הביתי הצף של אח הים. אני בכוונה לא מציין שמות, אתם יודעים באיזו מדינה קטנה אנחנו חיים. מכל מקום, הם פנו אלי כדי לקבל עצה, ובלי משים התחיל פה תהליך גישור, שאם היינו מדברים עליו מראש הוא לא היה מתבצע. העוינות שם הייתה כל כך גדולה, קשה לי לתאר אותה בפניכם. אחרי שלושה ימים, שימו לב רבותיי, שלושה ימים בלבד החבר'ה האלה שלא דיברו שש שנים זה עם זה, יצאו לשתות ביחד, לאחר שנמצא הסכם ששניהם יצאו ממנו מרוצים.
אני כמובן לא יכול להבטיח ששלושה ימים יספיקו לנו, או שמשהו כזה יתרחש גם כאן, אבל אני כן יכול להבטיח שנמצא כאן איזה סידור שיבטיח אתכם ואת שביעות רצונכם. אני מברך את הפתיחות שלכם לבוא לגישור, ואני יוצא מתוך הנחה שאם הלכתם עד כאן אתם מבינים שזה לא מקרה של ניצחון או הפסד. בדרך כלל אין שחור ולבן בדברים האלה. אנחנו נחפש סידור הוגן לשניכם., אמר גולדשטיין כשהוא מזהה כבר את חולשות המקרה של כל צד. בינתיים בינו לבין עצמו. והוא מזהה את ההסתגרות של בועז ואת ההיפתחות של בילי. ההפסקה הסתיימה והם חזרו כולם לחדר הישיבות. זה כבר היה חלק מהציפיות של כולם שגולדשטיין יפתח וינחה את הצדדים בסדר העבודה.
"או. קיי. דויד תפתח אתה. קח בחשבון שקראנו כולנו את מסמך העמדה שלכם, ותשתדל לא לחרוג מגבולות הרבע שעה." סיכם גולדשטיין את דברי ההנחיה שלו.
עורך דין דויד גולן ניצל את חמש הדקות הראשונות כדי לסכם בקצרה את הסיפור של בילי רות'. כיצד העלתה את רווחי החנות ב200,00- דולר בשנה הראשונה וקיבלה בונוס של 29,000 דולר בלבד, ולא כפי שסוכם משום שבפועל לא שולם לה מהרווח לפני מס, אלא אחרי. וכן תיאר את הפגיעה הנוראה מדרך פיטוריה, שנעשתה בעקיפין ולא פנים אל פנים.
בעשר הדקות שנותרו לו, התמקד גולן בנקודה שבשלה פוטרה בילי: "הוזלת שם החנות ושמו של בעוז אלטמן". רות' הכניסה מוצרים פחות יקרים אבל לא פחות איכותיים או לפחות מעוצבים בטעם משובח, פשוט שמות המעצבים פחות מפורסמים. הוא התייחס לכך שבשום מקום בחוזה שנערך ביניהם לא נזכרה מגבלה הקשורה לאיכות או לקהל הקונים הפוטנציאלי. בשום מקום לא תוארה רמת ההכנסות המינימלית של כל קונה, ותלוש מתאים המאפשר לו להיכנס לחנות ולרכוש לעצמו תכשיט. בקיצור, דבר לא נאמר במפורש, לא ניתנו אזהרות ממשיות, אלא דובר על הנושא במונחים כלליים ולא מחייבים שמתוכם לא ניתן היה להסיק את חומרת תגובותיו של בועז אלטמן. אלא אם כן זה תירוץ, כיוון שבחורה חדשה נראתה באופק. גולן סיים את הצגת הצד שלו בכך שהלקוחה שלו, בילי רות' התחשבה ולקראת הגישור הורידה את דרישתה מ- 700,000 ל500,000- אלף דולר על הפרת החוזה, רווחים עתידיים ופיצוי על פגיעה ועוגמת נפש. הסכום הגבוה נדרש במכתב הראשוני שיצא אל אלטמן ולקראת הגישור עשתה בילי ג'סטה גדולה כדי לבוא באווירה של שיתוף פעולה ולמצוא פתרון הולם.
"אנחנו רואים בזה סכום הוגן לחלוטין, גם מוצדק, לאור הפגיעה בקריירה העתידית של בילי, לאור שכר ובונוסים שיכולה הייתה להרוויח לו החוזה היה מתקיים, והלא אנחנו חותמים על חוזים על מנת לקיים אותם ולא על מנת להפר אותם. אני רוצה לציין שהסכום הזה לא כולל פיצויים עונשיים שניתן היה לכלול כאן לו היה הדיון נערך בבית משפט." סיים גולן את דבריו. "תודה רבה," פנה אליו גולדשטיין "בילי, אני פונה עכשיו אליך, את רוצה להוסיף משהו?"
"ועוד איך! גולן קרא לזה פגיעה. אולי ככה זה קוראים לזה בשפה הפורמלית. אני לא נפגעתי. אני התרסקתי, נמחצתי. אני השקעתי עשר שתים-עשרה שעות עבודה בחנות שלנו באילת כל יום. כמה שבתות עבדתי שם כי מבחינת תיירותית זה היה כדאי? כמה חשוב היה הכסף הזה כשבועז ישב באילת ושאב את חשבון הבנק שלו אל תוך עסק הביש? אני עשיתי את הבלתי יאומן ובסוף הוא מפטר אותי בלי אזהרה מוקדמת?"
"זה לא נכון." הזדעק בועז.
"רגע אחד!" גולדשטיין הרים את ידו כמו שוטר תנועה או גננת "יש לנו חוק אחד, זוכר? תגיד מה שאתה רוצה בתורך. תמשיכי, בילי."
"לא 'מצטער', לא 'תודה שהיית אתי בשעות הקשות', לא 'בואי נישאר ידידים'. בום! ירייה בחזה. זהו. מכתב שהגיע ללא אזהרה. ככה. מהיום להיום."
"בילי? את רוצה לצאת רגע?? אנחנו נחכה. את מאוד נסערת?" אמר אריק בדאגה כנה למראיה.
"לא. אני רוצה להגיד עוד משהו. עורך דין גולן שכנע אותי ללכת לגישור. אני לא שלמה עם זה לגמרי. חשבנו שככה נגיע לפשרה ריאלית שתשביע את רצוני, אני רוצה להוסיף כאן שאם לא נגיע ולא נמצא פשרה כזאת, ולדעתי אני כבר עשיתי אותה ובזבזתי את כולה בפתיחה, אני מתכוונת לתבוע."
"זו זכותו של כל אחד מהצדדים בכל רגע נתון. זה חלק מהכללים כאן בגישור. או. קיי. שלומית, בואי נשמע אותך מתארת את המצב מהצד שלכם."
"אריק, אנחנו לא רואים כאן שום עילה ממשית לנקוט פעולה." היו לשלומית פנים תמימים ופתוחים ותנועות ידיה הפרושות לצדדים גם הן הביעו חוסר אונים או השתתפות בצערה של בילי.
"לפנינו מקרה של בחורה שעבדה בשביל החבר שלה. היא משנה את תדמית החנות באופן שאינו לרוחו, לכן הוא משחרר אותה מההסכם ביניהם. קשה לי להבין למה היא עושה עניין כזה מהפיטורים ומדרך הפיטורים. עד כמה שזה לא נעים להיות מפוטר, אני מכירה מאות מקרים כאלה שנעשים בדרך הזאת. זהו תיאור המקרה על פי השכל הישר. גם עלפי החוק. אני חושבת שהפגיעה בבילי נעשתה כאן בתחום אחר לגמרי, תחום שלצערנו אין אפשרות לתבוע עליו בבית משפט."
כאן תיארה עורכת דין שלומית ארז מקרים דומים ותקדימים משפטיים המזכירים את המקרה של רות'-אלטמן, כדי לחזק את הטיעון שלה. בעזרת התקדימים הללו הראתה שרות' אמנם הפרה את החוזה למעשה, פעלה שלא כראוי ופגעה בתדמית החנות ואחר כך בתדמית הרשת כולה, דהיינו שלוש החנויות. בועז אלטמן הודיע לרות' בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כמה פעמים בשיחות טלפוניות מיוון ואחר כך גם בארץ בעל פה, שאל לה לשנות את תדמית החנות ולהוזיל אותה.
"שאלת ביניים," אמר אריק "בועז, אתה יכול להיות יותר ספציפי ולהסביר לי מה פירוש 'להוזיל את תדמית החנות'?"
"אני לא אתן פה שיעור, אבל אשתדל לענות לך. בעיצוב תכשיטים מקובלים כמה סגנונות. קיים הסגנון העתיק, הסגנון הקלאסי, הסגנון האלגנטי, המודרני וכדומה. אני שמרתי על הסגנון הקלאסי, שהוא בעל עיצוב נקי, ומחזיק מעמד שנים רבות. בילי רצתה לטפח את הסגנון האלגנטי, שהוא בעיני בבחינת 'כל המוסיף גורע'. זהו סגנון עשיר מבחינת כמות הזהב והאבנים הטובות. וכאן אפשר ליפול. אבנים טובות נמדדות ברמת הקושי שלהן. אם בילי בוחרת אבנים שלא עומדות בתקנים ואחרי כמה שנים לא יחזיקו מעמד אז היא בהחלט עובדת לטווח קצר. אני ביקשתי אותה בפירוש לא לחרוג מהסגנון שלי ולא לרדת בדרישות לגבי האבנים."
"זה לא נכון, " לא התאפקה אוד בילי "הוא לא הודיע לי שום הודעות ברורות כאלה."
"בבקשה ממך בילי, " גולדשטיין לחץ עליה במבט ותוך כדי כך הרגיע אותה כשהוא אוחז בידה.
"אני לא צריך לחזור על זה שוב ושוב. חבר'ה אל תביכו אותי. קיבלתי מכם הסכמה. בואו ננסה שוב. אני מאוד מבקש, בלי הפרעות."
"לא רק שלא מגיע לה 700,000 דולר ולא רק שלא מגיע לה 500,000, סכום שאליו הסכימה לרדת כל כך מהר, אלא שלבועז מגיע פיצוי של 200,000 דולרים על הנזק שנגרם לו. הפגיעה בשם החנות והרשת קשורה גם ברומן שניהלה בילי עם מנהל המלון הזה שבו אנחנו יושבים עכשיו. לפחות מבחינת הלקוחות הישראלים הפגיעה בתדמית כאן ברורה."
במשפטים האחרונים השמיעה בילי מיני ציקצוקים וצלילים שורקים כתגובה אבל התאפקה שלא להפריע את רצף המלל שנשפך מפיה של עורכת הדין המכובדת.
"תודה שלומית. בועז, יש לך משהו להוסיף?"
"אני רק רוצה לציין את ההכחשות שהיו כאן על אזהרות או ביקורת ספציפית שלי לגבי הורדת הסטנדרטים של התכשיטים," אמר בועז, מסיט את המקטרת לצידו השמאלי של הפה מבלי לסלק אותה. גירוד בפדחתו שמר על תדמית הפרא האילתי. הוא דיבר בקול יבש, חסכני ואמפטי. היה לו בהחלט קסם אישי כשהתחיל דבר, קסם שאיזן את התמונה כי כל עוד שתק עורר עוינות בהתחזות שלו לנער-נצחי-זרוק-על-החוף, עוינות שעוד גברה שעה שזרוק כזה נואם בזכות תדמית אקסלוסיבית שכביכול הרסו לו.
"מצאתי ביומן שלי הודעה שהשארתי לבילי, מתאריך 22/4, בעניין חיקויים ל'רולקס' שהביאה לחנות." הוא העביר את היומן לגולדשטיין לעיון. בזמן הזה שלף משקפי ראייה כדי להקריא את ההערות שלו עצמו. המשקפיים ביטלו עוד מעט את הזרוק מחוף הים והוסיפו דימוי מכובד וקפדני יותר לאיש התכשיטים. היומן הועבר חזרה לידיו והוא קרא: "בילי, הזמנה מספר 67139 מזעזעת. את יודעת שזה לא לטעמי. זה לא עיצוב זה חיקוי זול גם אם מוצלח." הוא הציץ אל גולדשטיין מבעד למשקפיים ליתר תוקף. "מיוון שלחתי לה פקס, עכשיו הוא דהוי, נראה מה תוכלו עוד להבין ממנו: בילי שוב את עושה לי את זה. הקו של 'ז'ולייט' נורא. למרות מחירי המבצע. הנה, התאריך 18/2 שנה זו." הוא החזיר את המשקפיים לנרתיק עור מהודר והשאיר אותו על השולחן.
"אני רוצה להוסיף, אריק, שגם אם לא היו פקודות ברורות בעניין, והיו כפי שאני מקווה שהוכחתי זה עתה, התוכנית שלי להרים את החנות לרמה של טיפני הייתה ידועה לבילי מרגע שהכרנו. להתעלם מזה עכשיו זו רק התפלפלות. כל סוחרי התכשיטים וכל מי שבענף יודע על הסטנדרטים הגבוהים הן של התכשיטים והן של הלקוחות שלי, למה שהיא לא תדע על זה?"
"רק שאלה אחת לי אליך, בועז. במקרים האלה שבהם ציינת שהרכישות של בילי לא מוצאות חן בעיניך, הורית לה להחזיר את הסחורה?" התעניין אריק לדעת.
"לא, מפני שהתכשיטים הוזמנו ספציפית ללקוחה מסוימת בשני המקרים ולא רציתי לעשות קטע מזה ולהכניס גם לקוחה לתמונה."
"טוב, הבנתי את המצב וקיבלתי את התמונה של שני הצדדים פחות או יותר. בואו ניקח הפסקה של חמש דקות ואז אני אכנס איתכם לחדרי חדרים ואפגש עם כל אחד לחוד. בגישור האמריקאי קוראים לזה קוקוס. יש בזה משהו: אולי זה ההוקוס פוקוס שאני צריך לתמרן אליו כדי להצליח להזיז משהו במצב הנוכחי ביניכם. אולי זה קשור לאגוזי הקוקוס הקשים לפיצוח. מי יודע כמה עברית מבינים האמריקאים." אריק גיחך והסיבוב הזה הסתיים בחיוך על פני הנוכחים.
"שלומית ובועז, אם אתם מתכוונים לצאת מהמקום, תשתדלו להיות פה באחת עשרה וחצי, ואז אני אשב איתכם." אמר אריק וקם.
בילי ודויד חיכו שאריק יזמין אותם חזרה לאולם הישיבות. אריק ישב במקומו הקודם, בראש השולחן הארוך, העשוי עץ קליר מסיבי, וביקש מהם לשבת הפעם משני צדיו.
"שאלה ראשונה," שאל אריק "דויד, אני יכול לפנות ישר אל בילי?"
"ודאי, אני מודה לך על שמירת הפרוצדורות אבל אין לי בעיה עם זה. זו ההצגה של בילי, וכבר הקדמתי ואמרתי לה את זה."
"מצוין. בוא נתחיל. בילי, הייתי רוצה לשמוע ממך קצת יותר על היחסים שמתחת ליחסים. אני יודע שמעורבים כאן רגשות רבים. אני בעצמי עברתי פעם חוויה דומה." בילי פקחה זוג עיניים. כל התנגדותה הוסרה. לזה היא לא ציפתה. "כן, פעם גם אני הייתי צעיר ומאוהב. פתחתי עסק של בגדים לאשתי הצעירה. אחרי שלוש שנים התגרשנו? וכמה רעל יצא סביב המפעל הקטן ההוא של ראשית הדרך." גולדשטיין פירט עוד כהנה וכהנה, והכל במטרה לשדר אי פורמליות, הרגעה, אפשר לצאת מהמקלטים, במקרה של אזעקת אמת תשמענה צפירות עולות ויורדות.
אחרי הפתיחה הזאת בילי הרגישה שחרור והקלה גדולים הרבה יותר מאשר בחברת בועז ועורכת הדין שלו. היא סיפרה על תחילתו המרגשת של הרומן. על ההתלהבות המשותפת בעסק. על התחושה שלה שסוף סוף היא מתחייבת, וכאן היא תיקנה את אריק והסבירה לו שהוא לא כל כך זקן והיא לעומת זאת לא כל כך צעירה. לבסוף סיפרה גם על הפגיעה הגדולה ביותר, הרומן של בועז עם אינגה, התיירת השבדית ההיא, דווקא כשהיא הרגישה שסוף סוף היא מוכנה להתמודד על מערכת יחסים רצינית. על ההריון לא סיפרה לו.
אריק ביקש אותה לתאר איך הידרדרו היחסים. "אתה לא מכיר את זה שהאינטימיות מתרוקנת מתוכן? נשארת כמו בלון שיצא לו האוויר. אמנם לא התחתנו אבל הבלון שלנו היו התכשיטים. תכשיטים זה רק לקישוט, אם הגוף לא יפה שום דבר לא יעזור. וזה מה שקרה ליחסים שלנו. הבלון שלו, מתברר, התרוקן הרבה קודם, ואולי אפילו התחיל להתמלא האוויר מריאות של מישהי אחרת, אבל הוא לא היה מספיק ישר להגיד לי משהו כל עוד היה צריך את שירותי. אני מרגישה מנוצלת ומרומה ונבגדת דווקא מהבן אדם שהחלטתי להתמסר לו. שהחלטתי להמר עליו בגילי. וזה מייאש במיוחד לדעת שעד היום אין לי כלים לבחון את המציאות ואת הגברים הנקרים על חיי. לפעמים אני מדמיינת שהכל מאלף ועד תו לא היה אלא למטרות ניצול. בשביל אבא שלי שכבר מת אני ממשיכה להיכשל. לא להצליח כדי לא להרגיז כדי לא להראות לו שאני יפה, חכמה ומוכשרת ממנו. אני חייבת כנראה בשביל האבא הפנימי שאני סוחבת איתי להתקפל לפני הגבר שאיתו אני נמצאת. והנה, אתה רואה, גם עכשיו במקום להאשים אותו אני מאשימה את עצמי, ומשקרת כאילו הכל תלוי רק בי. כאילו אם אני אפטר מאותם צרכים אינפנטילים אולי הוא בוגד מפחד להיקשר אלי? מכין לעצמו דרכי מילוט? למה זה צריך לקרות דווקא לי. לקח לי שנים להכיר בנתונים החיצוניים והגופניים שלי. והיום, כשאני יודעת שאני פשוט נראית טוב, אני שואלת את עצמי איך זה שבסרטים גברים מעדיפים בלונדיניות ובחיים זה פשוט לא משנה?"
"ספרי לי על היום בו פוטרת?" ביקש אריק בקול שקט.
"הייתי בתל-אביב, לנתי פה ב'הילטון'. הייתי עסוקה בהקמת החנות. הוא צלצל אלי לחדר בשבע בבוקר. העיר אותי. הייתי מטושטשת. הוא אמר לי, בילי אני חושב שהגיע הזמן להודות שאנחנו לא יכולים לעבוד יחד. החנות שאת חולמת עליה היא לא החנות שאני חולם עליה. תשאירי הכל כמו שהוא ואני אטפל בזה כשאני אגיע לצפון." ניכר עליה שבילי רוצה לפרט את הקטע הזה במין מזוכיזם שאריק באמת הופתע למצוא אצל אישה בעלת הופעה ונוכחות מרשימה כמו זו של בילי. "אריק, אני כל כך פגועה, נפגעתי כמו שלא נפגעתי כל החיים שלי."
"אני מבין לגמרי את ההרגשה שלך. הצלחת להעביר לי משהו חזק מאוד. אני שואל את עצמי מה היית מרגישה לו, בשלב המאוחר הזה, הוא היה מתנצל על הדרך בה עשה את מה שעשה." שאל אריק.
"אני לא הייתי מאמינה. הייתי מקבלת את זה כאילו הוא עובד עלי. אפשרות אחרת שעולה בדעתי היא שהוא יעשה דבר כזה מתוך חישוב להרוויח משהו במהלך הגישור? רוצה לשמוע איך זה נגמר? הזכרתי לו שיש לנו חוזה בן חמש שנים. הוא ענה שלדעתו הפרתי אותו ומבחינתו הוא כבר לא חייב." היא מחתה דמעה וניכר שהיא חיה את הכל מחדש. "כשהוא התחיל להשתמש במינוח משפטי עלה בדעתי שהוא כבר התייעץ עם עורך דין לפני שדיבר איתי. שכבתי מעולפת בין הסדינים, שרועה באלכסון על המיטה הרחבה. קמתי כמו שיכורה. ניסיתי להתארגן, לא מצאתי דברים, כלי האיפור נפלו לי מהידיים. הגעתי לחדר האוכל כאילו הלכתי במדבר ארבעים שנה. אכלתי בלי תיאבון. יורם טל, מנהל המלון, שעקב בידידות רבה ובעניין אחרי הקמת החנות ניגש אלי וניסה לעודד את רוחי. "הקונספציה שיש לנו בראש על מכירות ועיצוב שונה ואנחנו רחוקים זה מזה" ציטטתי לו בלעג מר משפט שזכרתי באותו רגע מהשיחה הטלפונית ההיא. הוא הבין מייד במה המדובר וראה מייד שהוא לא יוכל לעזור, וגם בחר שלא להתערב בינינו, ומצא איזה תירוץ ועזב. באמת, מי אוהב גויאבות חמוצות בבוקר? חבל רק שבועז לא יכול היה לראות איך יורם טל ואני לא בקשר. איך הוא המציא עלי המצאה כזאת, מצוצה מהפחדים שלו להתקשר באמת ולהתחייב באמת. ואולי זה החוסר ביטחון שלו שהוא לא מספיק ממלא אותי וכבר איבדתי בו עניין. אולי הוא אפילו קינא לא ביורם טל אלא בעובדה שהקמת החנויות בצפון ריתקה אותי כל כך וזה נראה לו על חשבונו."
"זה היה מאלף מאוד. אני לא פסיכולוג ולא מתיימר להיות. עד כמה שאני מתמצא בנפש האדם את מפרשת טקטיקות התנהגות בצורה מרתקת. אני יודע שאת נפגעת מאוד גם מהפיטורים והלאה, כי היו רכילויות בעיתונות ובקרב אנשי המקצוע." וזה נראה כאילו אריק מוסיף שמן למדורה. היא התלהבה.
"נכון. זה יעלה לו ביוקר."
"ומה אם נבקש ממנו מכתב המלצה שיפרט את חלקך ואת תרומתך לעסק שלו?"
"איך אמא שלי הייתה אומרת במקרים כאלה: 'כשיצמחו לי שערות על כף היד', אין לך שום סיכוי."
"אני דווקא חושב שיש. תני לי לנסות. רק רציתי לברר קודם עד כמה זה בעל משמעות מבחינתך."
"זה בעל משמעות רבה. אחרת אני לא רואה את עצמי ניגשת למקום עבודה חדש להציע את עצמי, להילחם בשמועות הזדוניות זה לא בשבילי."
"בילי, כל מה שנאמר כאן מחויב בחובת הסודיות. בת כמה את?"
"שלושים וחמש. זה לא סוד כזה גדול."
"מה היית רוצה שיקרה איתך בחיים?"
"אני לא בונה על מקריות. אני משתדלת להשפיע על מהלך העניינים שעוברים עלי עד כמה שאפשר. הייתי רוצה משפחה, אני באמת רוצה בכך ואפילו האכזבה המרה מבועז לא תפוגג את הרצון הזה. בצד המקצועי הייתי רוצה לנהל חנות משלי, תכשיטים כמובן, בלי הפסדה הסנובית, שתהיה בדיוק לפי טעמי. אולי רשת חנויות במשך השנים, זהו בערך."
"דויד, שמענו את כל העובדות, אני מניח, תן לי לסכם את מצבה המשפטי של בילי לפניך, ותקן אותי אם אני טועה."
"קדימה." אמר דויד מוצא את עצמו מרוכז כל העת בעור ידיה ופניה של בילי, שהיה חלק כמו זן נדיר של קטיפה.
אריק דיבר במשך רבע שעה רצופה, מציץ ברשימותיו, מסכם את תמונת המצב, בודק את החוזה ואת הפיטורים. בודק מה אפשר לעשות עם הסעיף 'רווחים נטו', מנתח את הנזק לדימוי של החנות באחוזים, מעריך את מידת הנזק לקריירה של בילי. אחרי שהנוכחים הסכימו איתו על התיאור עבר לפסים מעשיים: "אם להיות רציני, דויד, אני לא רואה פה נזק ב- 500,000 דולר. אנחנו רואים לפנינו את בילי ואנחנו יודעים שלפניה עוד שלושים שנה של עבודה שאפשר לבנות בה קריירה מוצלחת. קשה יהיה להוכיח את הנזק העצום שנגרם לה ואת האפשרויות שנחסמו בפניה. דבר אחר, כל זה עוד לא עמד במבחן משום שהיא עוד לא חזרה לשוק העבודה ולא ניסתה להתקבל לשום מקום. יש לה מאחוריה ניסיון וקרדיט רציני ומראה מהמם, תסלחי על חולשתי, ואני לא רואה שום בעיות."
"בילי, את תסלחי לי שאני שולף את זה ולא את," התנצל דויד לפני בילי "אבל בילי לא תחזור כל כך מהר לעבוד. היא בהריון. בגילה כדאי לה לשמור מכל משמר על ההריון הזה. אני מסכים שזה גיל צעיר בערוץ המקצועי אבל בערוץ הגופני כל רופא יעיד שזה גיל רגיש."
"עכשיו שלפתם שפן, סליחה על הדימוי. האב הוא בועז, אני מניח?"
"כן," ענתה בילי. "אבל הוא ירצה להכחיש את זה. בגיל ארבעים ושלוש הוא עוד לא מוכן נפשית לנטל כזה. הוא יתאמץ לדבוק בסיפור שלו על יורם טל. כמובן, אין ספק בכלל, שבדיקת רקמות תוכיח את זה על נקלה, אבל צריך לחכות כמה חודשים למעט מטרה נשגבה זאת, ואל תדמה לרגע שאני אוותר לו מבחינה כספית על האבהות שלו. אם במלחמה אז כמו במלחמה. כרגע אין לי סיבה טובה להעלות את זה."
"יש ויש. לעניות דעתי, זה יכול לשנות הכל בבת אחת למרות כל הערכותיך. אני רק יכול לשמוח שאנחנו מצויים בהליך של גישור ולא בבית המשפט. אלה עניינים שאם לא מטפלים בהם בעדינות אפשר עוד לשפוך את התינוק עם המים. אני רוצה לדאוג שהוא לא ייוולד ממי השפיר ישר למים עכורים ולא הייתי רוצה, בילי, שאת תפגעי. אפשר להיכנס לקטע הזה של שברו את הכלים ולא משחקים בקלות רבה ורק עכשיו אני קולט כמה הכל פה שביר."
"טוב, בואו נחזור ונתרגם את כל זה לכסף, אם אני משיג מכתב המלצה והתחייבות כנה מאלטמן שהוא לא יפריע לך בשום צורה בענף התכשיטים, בו תתעסקו מעתה בנפרד, תהיי מוכנה לרדת בכסף?"
"מה אתה אומר, דויד?" הוא אהב את הדרך בה היא מדגישה את שמו במלרע.
"אני אומר שזה שווה כסף. אני הייתי מוריד מהסכום שקבענו למען מכתב כזה."
"איך את מרגישה עם זה?" שאל אריק.
"אני אלך על מה שדויד מציע לי," אמרה בילי.
"האם את מסמיכה אותי להגיד לצד השני שתהיי מוכנה להסתפק ב- 400,000 דולר?"
היא הסתכלה אל דויד שהנהן בראשו, היא הנהנה אחריו. התשובה המתבקשת עכשיו הייתה 'כן'.
"טוב רבותי, אתם נותנים לי ביד משהו קונקרטי ואני יכול לצאת מזה לקוקוס הבא."
"מעניין איך תחזור אלינו אחרי הקוקוס?" הרהרה בילי בקול רם.
"תראו, אם מידת התזוזה שם תהיה כמו פה, נוכל לומר שהיה לנו גישור
מוצלח הבוקר. אני הולך על המכתב הזה, בילי."
"קדימה, נסה את כוחך לחולל נסים. בסוף עוד תהיה חוני המעגל?. בהצלחה." היא צחקה.
בקוקוס הבא הטקס חזר על עצמו. אריק ביקש מבועז לשבת בצד אחד ומשלומית בצד השני והוא התחיל בלא שהיות ובמצב רוח מרומם את הסיבוב הזה של הדיונים.
"יש לנו הישגים של ממש מהצד השני," פתח אריק "בתנאי שתספקו להם משהו שלדעתי הוא צנוע ובר הישג."
"מה הם רוצים?" שאלה שלומית בחשד.
"הבטחה שבועז לא יזיק לשמה הטוב של בילי בענף התכשיטים, לא ירכל ולא יספק חומר על תקופת עבודתם המשותפת. ומכתב המלצה."
"או. קיי. ומה הם ההישגים-של-ממש שהם מוכנים לתת בתמורה?" נחרה שלומית בחוסר אמון.
"הם מוכנים לרדת ב- 100,000 דולר. כלומר ב- 100,000דולר הם קונים הבטחה שלא תעשה משהו שאולי במילא לא היית עושה." אמר אריק בתחושת ניצחון. "אני קורא לזה עסקה מוצלחת."
"אני מוכן להבטיח הבטחה כזאת, אבל בקשר למכתב?" מיהר בועז להשיב.
"זה צעד ראשון בהוקוס-קוקוס שלנו. עכשיו בועז נעזוב את הלהטוטים ונאט את הקצב, ואני מבקש אותך לספר לי קצת על עצמך." אריק ניסה להתקרב מעט אל בועז.
"זה באמת הכרחי?" שאל בועז והתארגן שוב ושוב בכיסאו, כאילו תחושת אי הנוחות נעוצה בכיסא ולא במצב.
"תראה, שום דבר לא הכרחי כאן. אני פשוט רוצה לראות את הצד האנושי של כל העניין."
"מאז הצבא עבדתי בשב"כ ואני רגיל לא למסור אינפורמציה. בחרו בי לתפקיד מסוים שם כי הצטיינתי בלא להיקשר רגשית לאנשים. אני סוגר פגישה ואני מוחק כל קשר רגשי. הרשמים נשארים נקיים. מראה, צבעים, תכונות. זה נחוץ לכמה תפקידים, אני משער."
"וככה זה גם בחיים האזרחיים שלך?"
"זה לא מנותק משם. אני לא שניים. אני בועז אלטמן לטוב ולרע."
"זה מה שקרה לך גם עם בילי?"
"לא בדיוק."
"זה מה שהיה קורה לך גם עם ילדים?"
"ילדים זה מחוץ לתחום. זה משהו שלא מדבר אלי. תינוק זה דבר מדיף ריח רע. תודה."
"לא מודה, מה פתאום, בדימוי שלי תינוק זה היצור הכי ריחני שיש. לא ברור לי למה אתה נדבק דווקא לשתים שלוש דקות ביום כשהוא ממלא את החיתול שלו. משהו מהילדות היותר מוקדמת?"
"הורים גרושים, אבא עוזב את הבית בתקופת הצנע. אמא מחליטה שהיא לא יכולה לגדל אותי בעצמה ומוסרת אותי למשפחה אומנת." בועז נעצר רגע כאילו נלכד ברשת דקיקה של עצבים חשופים. "המשפחה אוסרת על אימא לבוא לבקר אותי, כדי שאשכח אותה מה שיותר מהר ואשתלב במשפחה החדשה. אני כבר מדבר ושר על אף גילי הצעיר, אני פחות מבן שנה וחצי, משחק לי לתומי מתוך אמון מלא מתחת לעץ אזדרכת שקוע בתוך עלי הדשא הגבוהים. אני מסתובב כה וכה ולא מוצא את אימא. הפאניקה מחלחלת ואז אישה זרה לי לחלוטין באה ולוקחת אותי. מושכת אותי בזרוע בכוח ואין לי ברירה. היא מביאה אותי לבית חדש. לא מועילים הניסיונות להסביר לי מה קורה אתי ואיפה אני. כלום לא מדבר אלי. בחודשים הבאים אני מאבד את התיאבון שלי ועבודת המעיים לא תקינה. אני מקיא ומשלשל ופולט כל דבר מאכל והמכשפה לא יכולה לטרוף אותי כי אני רזה מדי." סיים בועז בציניות סיפור כואב, סיפור חייו בקיצור.
"הסיפור שלך בהחלט מבהיר כמה דברים, בועז. ומרגש. אולי מרגש זו לא המילה אלא כואב." אמר אריק בהזדהות. זר שהיה נכנס עכשיו לחדר היה חושב בטעות שאריק הוא מוסיקאי שמסביר בקול חרישי אבל בלהט על אומנותו.
"אני מוכרח להגיד לך, בועז, שאשתי שולה היא לקוחה קבועה של החנות בהרצליה. אני בהחלט מתפעל מהטעם שלך. אני מבין עכשיו שהכל בא לך מלימוד עצמי." והמחמאה הזאת, שהייתה אמיתית לחלוטין, פעלה כמו מבער ברנר. בועז נדלק והתחיל לספר בהתלהבות על צעדיו הראשונים בענף, איך יצא מהצבא בלי כישורים ובלי הכשרה לשום דבר שקשור בפרנסה ובחיים האמיתיים. הוא יכול היה להישרד בתנאים של מרדף וריגול או חיים תחת הסוואה בארץ אויב. לא היה לו מושג איך קונים במכולת, מסדרים דירה ו/או איך מתפרנסים.
"חבל לי להפסיק כאן ולחזור לפיגורות ולמספרים," אמר אריק מהורהר "אבל הקוקוס הזה עומד להסתיים. אני רוצה להגיד עכשיו כשפגשתי את ההגיון הבריא ושמעתי מעט את קורות חייך, שתביעתכם ל 200,000- דולר עבור נזק שבילי, כביכול, גרמה לכם היא לא מהסרט שלנו."
"טוב, נו, לאור הנכונות של הצד השני גם אני אמליץ לבועז לרדת קצת." אמרה שלומית מסרקת את שערה באצבעותיה שוב ושוב כאילו היא נלחמת בתלתל בלתי נראה.
"את המומחית, שלומית, לא אני," אמר בועז ובזה גלגל את הכדור אליה.
"זה אומר שתהיו מוכנים לעשות מחווה?" שאל גולדשטיין.
"תראה, אריק," אמרה שלומית עוצרת את המספרה הקטנה שפתחה ועוזבת את התלתל לנפשו "אנחנו רואים עצמנו חופשיים לבטל בכל רגע את הנאמר וללכת לבית משפט."
"כמובן, אבל אני הייתי רוצה לשאול את בועז, כמה היית מוכן לוותר עכשיו כדי לצאת עם הסכם בכיס?"
"השעה 12:40," שלומית בדקה בשעונה, "אמרתי לבועז שפחות או יותר בשעה הזאת תציע לנו את הצעה הזאת, נכון בועז, תשאל אותו," זרחה שלומית. "דיברנו על אפשרות כזאת אתמול בועז ואני, בדקנו את הוצאותינו במקרה של משפט, שכרי, אגרות, בזבוז ימי עבודה של בועז, המבוכה שתיגרם בבית המשפט בגלל אופי היחסים של בועז עם בילי, הסיכון של איזו עדות בלתי צפויה," בהפסקת הנשימה שלקחה שלומית הברה אחת של אריק כאילו עוררה אותה מאכסטזה.
"ו??" השחיל אריק.
"מהסיבות האלה ולא מפני שאנחנו חושבים שיש עלינו אשמה כלשהי נהיה מוכנים לוותר על דרישתנו לפיצוי."
"ואפשר גם לקוות להצהרה בכתב לא ללכלך על בילי בפומבי?"
"מבחינתי זה בסדר," חזר בועז על עמדתו.
"ומה בקשר למכתב ההמלצה ההוא שדיברתי עליו בהתחלה?" שאל אריק.
"עד כאן, תכף היא תרצה הצהרה שאני מתחייב לנשום רק דרך נחיר ימין?"
"או. קיי. גם עד כאן נראה לי שהתקדמנו," סיכם אריק את הסיבוב הזה.
אריק זימן את כל הנוגעים בדבר לחדר הישיבות. הם עמדו וכוסות בידיהם. הוא אמר: "תראו חבר'ה, היה ביניכם פער של 700,000 דולר בתחילת היום. בילי ויתרה מ- 700,000
ל- 500,000 והיום ירדה ל- 400,000 דולר. בועז ירד מה- 200,000 דולר פיצוי לגמרי, כלומר ויתר על התביעה שלו. הפער מצטמצם והולך. אני רואה כאן התקדמות ממשית. אם בשלוש שעות לחצנו את הדרישות שלכם ב- 300,000 אלף דולר עשינו את היומית שלנו. אנחנו נצא עכשיו לצהרים ונחזור לפצח קוקוסים בשעה ארבע בדיוק."
בילי הייתה מוכרחה לרוץ לשירותים. הדקות הספורות האלה בחדר הישיבות היו עבורה נצחיות. עכשיו היא הייתה צריכה לשירותים כל כמה דקות. פעם בחילות פעם לחצים על שלפוחית השתן. היא לא הייתה לגמרי שלמה עם התינוק הזה, שיכול היה להיות פרי אהבה ועכשיו הוא פרי ביאושים. לא אסור לה להיות קיצונית כל כך. איזה חיים יהיו לו בין שני הורים כאלה שרבים כבר בעודו ברחם. "לפחות אנחנו רבים בצורה תרבותית עם שני עורכי דין ומגשר. כבר אי אפשר לריב איזה ריב אחד טוב. לזרוק עליו איזה ואזה, עם המים והפרחים. מזה הייתי יכולה ליהנות עכשיו." בועז מצדו התאכזב קצת מהריצה הבהולה שלה. הוא קיווה להחליף איתה מילה או שתיים במסדרון או במעלית בדרך למטה.
בשעה ארבע נכנס אריק עם בילי ועורך הדין שלה לשיחה וביקש אותם "למכור" עוד משהו מהדרישות שלהם וללכת לקראת הצד השני: "עכשיו תורכם. כדי להיכנס איתם לחדר אני צריך לבוא עם משהו. הם ויתרו היום לגמרי על דרישתם לפיצויים. מה איתכם?"
"מה מה איתנו? הוא לא יצא ממני כל כך בקלות." אמרה בילי.
"בילי, בועז ויתר יום על 200,000 אלף ואת על 100,000, חצי ממנו בדיוק, ברור שהצעד הבא שלך."
"זה לא ככה אריק. אני ויתרתי כבר על 300,000 אלף בסך הכל. אז מה, עשינו טעות שבאנו עם המחווה ראשונים? היינו צריכים לחכות לקוקוס כדי להפגין רצון טוב?"
"אל תרגישי מקופחת, אני סך הכל רוצה להיות ריאלי." אמר אריק. הוא מריח את האהבה מתקרבת. היה לו עניין מיוחד בגישור הזה. הוא יודע על עצמו שהוא מגשר טוב. שמונה המקרים האחרונים ברציפות הסתיימו כולם srl גישור מוצלח, אבל כאן היה משהו מעל ומעבר. נראה לו שצריך לעבור איזה סף נעלם, פשוט להרים רגל ולעבור את סף הבית ולגדל שם ילד לתפארת מדינת ישראל.
"גולן, בוא נדבר רגע בצד," ביקשה בילי.
כשהם חזרו לאחר התייעצות קצרה, בילי הייתה נכונה לוותר על עוד 25,000 דולרים. אריק נראה מאוכזב. זה לא מה שהוא ציפה. הם התווכחו דקות ארוכות והוא ניסה לשדל אותה בדרכי נועם אבל ללא מוצא.
"מובן שאם בועז יסכים גם למכתב ההתחייבות וגם למכתב ההמלצה, זה יהיה שווה כסף." אמר לבסוף דויד גולן.
"כמה?" אורו עיניו של אריק.
"לא יודע. תלוי מה הוא יכתוב בשני המכתבים האלה. לפי דרגת ההתחייבות שלו במלים אנחנו נוותר בדולרים." אמר גולן.
"טוב, אז יש לי משהו ביד. אני יוצא אליהם עכשיו." אריק נפרד מהחברים והם יצאו ורמזו לצמד הבא להיכנס.
בפגישה עם בועז הפעיל אריק את טקטיקת ההשהיה, שהייתה כל כך מועילה במקרים אחרים.
"יש לי התקדמות נוספת באמתחתי, חברים." אמר בחגיגיות, "אמנם רק 25,000 דולר אבל רמז גדול?" אמר בממזריות.
"רמז, איזה רמז?" שאלה עורכת הדין בחשדנות.
"לדעתי, אחת המטרות העיקריות של בילי היא לצאת מהגישור עם מכתב המלצה ביד. מכתב כזה ירכך מאוד את עמדתה." אמר בהחלטיות.
"כמה זה שווה?" שאלה עורכת הדין בענייניות.
"בשום פנים ואופן! היא לא תקנה ממני מכתב המלצה, אפילו לא בשקל." אמר בועז והרס בבת אחת את הפאזל העדין שהלך והתחבר. "אני לא נותן לה מכתב כזה. זה עניין של יושר."
"אבל אתה לא חושב שמגיע לה מכתב כזה?" שאל אריק "היא העלתה לך את הרווח השנתי בחנות ברבע מליון דולר בשנה אחת."
"שזה שמינית מליון אחרי מסים."
"אז אתה מנסה להקטין מכישוריה?"
"תראה, אריק, זו לא בעיה להרוויח יותר כשהסטייל הוא טיפני. לחנות הזו היה פוטנציאל להתקדמות מהסוג הזה אחרת לא הייתי משקיע בה."
"אבל אתה עצמך דיברת איתי על כושר הניהול שלה."
"אני דיברתי על שתלטנות אבל לא משנה. יש לי בעיות אחרות עם הטיפול שלה בנושאים שטיפלה. היא לא מקבלת עצה מבעלי ניסיון. היא לוקחת סיכונים גדולים מדי. אני לא יכול לשקר את עצמי או למכור שקרים לאחרים תמורת כסף."
"אולי אתה יכול לנסח מכתב כזה שילך בין הטיפות ולא יירטב. משהו שיהיה מתואם עם המצפון שלך וימליץ על מה שכן נחשב בעיניך כיתרונות בעבודה של בילי."
הדיון בכישוריה של בילי ובמצפונו של בועז נמשך כמעט שעה. אריק הסתכל בשעונו מספר פעמים והם לא נרמזו. בסופו של דבר אריק החליט לקחת סיכון ולירות ירייה באוויר: "בועז, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מפה עם הסכם?"
"כן, אני בטוח," הדגיש בועז בקולו "אני מאוד לא רוצה להגיע לבית משפט למען שמה הטוב של החנות שלי. אבל אם כדי להישאר מחוץ לבית המשפט אני צריך לקלקל את שמי הטוב זה יהיה מגוחך. מה אתה חושב, מכתב כזה שאתה מציע יכול רק להזיק לה. הקורא החכם יהפוך מייד חשדן מול לשון חלקלקה ומתמרנת."
"אבל אתם לא זזים אחר הצהרים. בילי זזה. תזוזה קטנה. צעד קטן לך, צעד גדול לאנושות. אני צוחק. אבל אתה לא מוותר על אף שעל. עם מה אני חוזר אליה?" הקשה אריק.
"תהיה מוכן לחכות שניה, אריק?" שאל לבסוף בועז לאחר שנוצר הרושם שהוא נשאב כולו אל תוך המקטרת שלו כמו הג'יני אל תוך המנורה. אריק נד בראשו ובועז לקח את שלומית הצידה להתלחשויות.
כשהם חזרו הייתה הבשורה בפיהם: "לא רק שוויתרנו על דרישתנו ל- 200,000 דולר פיצויים אנחנו מוכנים לתת 100,000 דולר פיצויים לבילי. אבל בלי מכתב."
"תודה רבה לכם רבותיי. אני הולך לקוקוס הבא." סיים אריק בקול תרועה. "אתם למעשה חופשיים. שיעורי בית בועז: תחשוב מה אתה יכול לעשות בעניין המכתב הזה, שהוא כל כך חשוב לצד השני."
"אני אנסה להיזכר גם בדברים החיוביים שעשתה, הרי פעם אהבתי אותה." אמר בועז וליבו של אריק ניתר. אל סולם הערכים העסקי חדר פתאום סולם מדדים רגשי. אמנם הוא חדר על דרך השלילה אבל זו קפיצה למקום גבוה במצעד שלנו. הפעם הם נפגשו בלובי. הוא היה גבוה ממנה בהרבה. היא סבלה מבחילה וסחרחורת. הוא השתדל לא להתחכך בה למרות שכשעברה כמעט נפלה עליו. היא הייתה מאוד נבוכה. הוא נזכר באחד היתרונות החשובים ביותר שלה: העור. בדמיונו העביר את ידו על כתפה וזרועה הגלויה. איך לעזאזל בחום הזה היא תמיד נראית כאילו הרגע יצאה מהמקלחת, הוא חשב. זה לא מה שהיא הרגישה, היה לה רע והיא חשבה שהיא נראית איום. הוא פירש את המבט המעורפל שלה כאילו היא מתרגשת בגללו. היא הייתה צריכה ללכת לשירותים. הוא ניסה למצוץ מהמקטרת איזו נוסחת עשן שתדריך אותו מה לעשות ברגע כזה. היא לא יכולה הייתה להתאפק יותר. הוא כחכח בגרונו והתחיל להגיד משהו כמו: "את רזית" והתכוון להחמיא. היא שמעה: "את הזית" וחשבה שהוא מתחיל להתקיף אותה, היא לא עמדה בזה יותר והטתה את גופה קדימה והקיאה עליו.
בועז נשא אותה על ידיו לשירותים על סף התעלפות. הוא עזר לה להתנקות ולרחוץ את הפנים ואחר כך הוריד את חולצתו, בשירותי הנשים, ורחץ את עצמו. היא הסתכלה בו באף סמוק ובעיניים דומעות, והתנצלה אינסוף פעמים על אי הנעימות ועל הגועל נפש. הוא אמר "זה בסדר, ראיתי כבר פצועים במצב יותר קשה, התלכלכתי כבר גם מדם. אני לא נבהל. העיקר שתרגישי טוב." ליבה נמס אליו. לרגע הייתה בו העדינות הישנה, הביטחון להיות בזרועותיו החסונות, לשמוע אותו דואג לה. היא גילתה כמה הקליפה של הפצע שלה עוד טרייה ופגיעה. היא פחדה שהוא יבין את הסיבה למצבה, אבל כישוריו כאיש שב"כ וגם כמוכר תכשיטים בעיקר לנשים לא הספיקו הפעם כדי לנחש מה קורה לה.
בינתיים גולן וגולדשטיין, שלא הבינו את פשר העיכוב שם בחוץ, אבל מה שלא יהיה שמחו על עצם המפגש בין "הצדדים" היריבים, ישבו בחדר והמתינו. אריק בישר לדויד על ההתקדמות החדשה. 100,000 דולר שאושרו על ידי בועז כפיצויים. דויד הניד מיד בראשו לשלילה. "תראה, יש בזה משהו, אם תחשב את המשכורת של בילי תמצא שמפצים אותה פה על יותר משלוש שנים עבודה. זה לא מעט. אני מציע שתישן על זה, כי בכל זאת במדובר במזומן עכשיו. אולי זה סכום להתחיל עסק משלה. מצד שני, בועז יחלום הלילה על יתרונותיה של בילי ויבוא מחר עם הצעה למכתב המלצה.
הם יצאו מחדר הישיבות לחפש את בילי. הם מצאו אותה מתאוששת על ספה בלובי המשקיף לים של הילטון מנסה למצוא לעצמה אוויר לנשימה. בועז כבר הלך כשהם יצאו. אחרי שהוא הושיב אותה שם נראה לו שהיא מעדיפה להישאר לבדה. היה לו חבל מעט אבל הוא לא ידע איך לרתום את רגעי הקרבה האלה כדי לדבר באמת, הוא חש את ההחמצה אבל נאלץ לעזוב. בילי בישרה להם שהיא ובועז החליטו לשחרר בשלב זה את עורכי הדין שלהם, מתוך מחשבה שמכאן והלאה הם רוצים לנסות ולהתמודד לבדם על היחסים.