פרק 23: אהבה עם חשבונית
למחרת המשפט הגיע עודד גאון עם אשתו לפגישה אחרונה עם המגשר שלהם, אריק גולדשטיין.
"טוב הדבר שאתה משדד מערכות, עושה סדר בחייך וגומר עם כל המלחמות." פתח גולדשטיין בפנייה חמה אל עודד.
"כן," נאנח עודד אנחה גדולה.
"איך נגמר המשפט עם עמליה?"
"כמו שנגמרים כל המשפטים, בפשרה מרה."
"יש סיכוי להתפייס אתה?"
"עוד לא חשבתי על זה. העיקר שהצד הכספי נפתר איכשהו. אני יודע, עכשיו כשהיא נשואה ומאושרת אולי אפשר יהיה להגיע אליה."
"וזה חשוב לך?"
"כן, חשוב. היא הקשר היחיד אל הורי. פתאום אני רוצה לשמוע על הורי, לדעת עליהם יותר, אולי אפילו לכתוב מין ספר זיכרונות משפחתי עליהם, ועל כל המשפחה. אני רוצה שלום. כן."
"מצוין. אולי תגלה גישה דומה גם לגבי מה שעומד להתרחש כאן בינך לבין אשתך."
"אין לי כוח להילחם יותר. מה שדינה רוצה הוא שיהיה."
"אני רוצה להיפרד, עודד."
"את נראית מצוין היום, אמרתי לך?"
"לא, אבל זה נעים שאתה אומר עכשיו."
"החליפות החדשות האלה הולמות אותך, השיער שלך, העיניים שלך, נהיית מי שרציתי שתהיי. חבל שכבר לא אני אזכה בך." דינה ראתה מולה גבר עייף ומובס.
"עודד, עשר שנים לא הולכות ברגל. תמיד תהיה חשוב בחיי. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילך. רק שנעשה את זה יפה. יש לנו ילדים משותפים. אנחנו יכולים להיות חברים טובים, והילדים לא יסבלו. אם עד עכשיו היו להם הורים, עכשיו תהיה להם אימא ויהיה להם אבא. ואני בטוחה שהם ירוויחו את אבא שלהם במלוא העומק של המילה."
"יש לי תוכניות כאלה בכל אופן, בייחוד עכשיו שגם המשפט עם עמליה ירד לי מהראש."
"אני שמח שדיברתם ביניכם ואני אפילו לא הייתי צריך להתערב." אמר גולדשטיין בחיוך נעים. הוא משך את שערו לאחור ביד ימינו והמשיך.
"אם כן, מה שנותר לנו זה לגשר גם לגבי הפירוק של הרכוש המשותף. אם תהיו הוגנים זה ילך מהר. אני שמח שאתם מדברים על הילדים, ואל תשכחו שגם בפירוק השיתוף אף אחד מהצדדים הרי לא רוצה לרושש את האחר כי בכל מקרה המפסידים יהיו הילדים. צריכה להיות להם רווחה וחיים כלכליים דומים לאלה שהיו להם עד עכשיו."
לא היו בעיות. עודד היה נדיב ואיפשר לדינה סכום שיספיק לה לדירה נאה. הוא גם הבין את רצונה לעזוב את זיכרון אברהם ולהתחיל פרק חדש בחייה. אמנם הילדים יעברו אליה, אבל הוא אמר שיחשוב על זה ואולי הוא ימכור את הבית הקיים וירכוש אף הוא דירה בתל אביב, כך שהילדים יוכלו להיות אצלו לעתים קרובות. "אפילו כל סוף שבוע והרבה ימי חג," אמרה דינה גם היא בנדיבות, אחרי ששמעה שתהיה לה גם מכונית משפחתית עבורה ועבור הילדים. היא מעולם לא הייתה חמדנית וידעה שעודד הביא אתו מהבית רכוש רב שלא היה שייך לה. היא לא תבעה דבר נוסף. היה זה גולדשטיין שהציע שבכל זאת יהיו לה מניות ביקב. לאחר שנתקל בסירוב מצד עודד הציע לרשום את המניות על שם הילדים ולזה עודד הסכים.
הזוג גאון יצא משם יד ביד והלך למסעדה קרובה לאכול צהרים. מכאן יצא עודד אל איריס, המערכה האחרונה שלו שאחריה יבוא השקט הגדול.
איריס חיכתה לו. הפגישה נקבעה שבוע מראש. לכן היא הפסיקה להציק לו ואת המשפט יכול היה לעבור בשקט.
הם הגיעו כמו תמיד כל אחד במכוניתו לרחבת החנייה של המלון בו נהגו להיפגש, בו אהבו אהבת חושים מטורפת. הם יצאו מהמכוניות ואיריס אמרה:
"בוא לא נהיה טכניים," והוא הסכים אתה שזה יהיה מוזר עכשיו ללכת ולקחת חדר כאילו לא נפל דבר ביניהם. כאילו לא איימה עליו שתסגיר את סודותיו וכאילו לא התעלם והתחמק מהטלפונים שלה. הם הרגיזו זה את זו הדדית כל התקופה האחרונה. הוא בלבו חשב שאפשר היה לצפות למעט יותר תמיכה ואהדה כשאדם נתון בין המשפט עם אחותו לבין הפרידה מאשתו, שגם היא קשורה לאיריס. היא חשבה שלו אהב אותה באמת הוא לא היה נותן לכל העניינים השוליים האלה להפריד ביניהם, והיא חשה שהוא היה מוכן לוותר עליה.
בבית הקפה היה לא נוח: "מליון אנשים," הוא נאנח.
"וטוב שכך," היא ענתה כולה נכונה לקרב.
אבל הוא לא בא להילחם, להפך. "איריס, אני שלך. אני פנוי עכשיו וכולי שלך. נכון ורוצה לחלק אתך את חיי. אמרתי לך שאת צריכה רק קצת סבלנות. אני משוכנע שלא האמנת בשום אופן שאני אתגרש."
"זה אתה שלא האמנת. אתה בהלם מזה, וכנראה גם לא אתה זה שיזם את הגירושים. מצדך הנישואים האלה היו נמשכים ונמשכים, לא היית מוותר עליהם."
"את לא הוגנת, מתקיפה אותי על מה היה קורה אילו בעוד שאני בא ואומר לך, הנה אני כאן ואני שלך."
"תודה רבה. ניסית לברר האם גם אני עוד שלך?"
"לבקש את ידך באופן רשמי וטקסי?"
"לא, וגם לא תקבל. גבר אוהב מבחינתי זה גבר שהיה מבטיח את יציאתי מהבית."
"למה את מתכוונת?"
"אתה יודע יפה מאוד למה אני מתכוונת."
"למניות ביקב?"
"בדיוק. כל פעם שהעליתי את הנושא הקו היה גרוע, הטלפון מתנתק, בזק לא בסדר, זה לא גבר אוהב."
"אבל איריס מתוקה, בכל פעם שביקשת את המניות גם איימת בהסגרתי לידי אחי על כל מיני דברים שאני מתוך אמון מלא סיפרתי לך."
"הייאוש דחף אותי לאיים עליך וזה רק מוכיח לך כמה אהבתי אותך וכמה רציתי אותך."
"תשמעי, בואי נעזוב את רגעי הלחץ ההם. בואי נחזור לאהבתנו הגדולה, בואי נשכח את הימים הקשים כי עכשיו אני זקוק לך."
"אני זקוקה לתעודת ביטוח לפני שאני עושה צעד כלשהו."
"כלומר, הדרך ללבך עוברת רק דרך חשבון הבנק שלך?"
"אפשר לנסח את זה גם ככה, נוסח לקשי הבנה."
"ואיך אדע שזו אהבה נטו?"
"זו לא אהבה נטו, זו אהבה עם חשבוניות ועם מס ערך מוסף."
"את יודעת למי משלמים עבור אהבתן!"
"מותק! לא קראת בעיתונים? הכל ידוע וגלוי, וגם זה מחיר ששילמתי בגלל הקשר בינינו וגם על זה אני רוצה פיצוי. משלמים עבור אהבה, את זה למדתי כבר באמסטרדם."
"אבל יקירתי, אני לרגע לא האמנתי. אני מבין שהיית מעורבת אבל לא פיזית,"
"מה הניסוחים המעורפלים האלה. אתה רוצה לדעת אם הייתי זונה? לא! הייתי אימא של הזונות, ניהלתי להן את העסק והרווחתי יוצא מן הכלל והרבה יותר מהן. אני מכרתי את המוח שלי לא את הנקב ההוא שעל שמו קוראים לנו נקבות."
"אבל תביני שהיקב לא רק שלי, אני לא יכול כך סתם לתת לך מניות."
"אין דבר כזה. הגבר שלי הוא כל יכול. אם הוא רק רוצה."
"בחיי שלא. זה צריך לקחת זמן וגם בשביל זה אני צריך את המוח שלך."
"דברים השתנו, עודד."
"ואם אסרב?"
"אז אני כבר אחשוב על משהו."
עודד קם שבור ורצוץ. כאילו עוד עשרים שנה קפצו והתיישבו לו על הכתפיים ודחקו את קומתו ארצה. הוא שילם את החשבון ויצא. אנשים חלפו ברחוב על פניו, כל אחד לכיוון שלו. לכולם היה לאן ללכת מלבדו. הערב ירד. הפנסים ברחוב נדלקו. האור עומעם והאנשים היטשטשו לתוך המדרכות ולתוך העצים שגדלו בגומות בתוך המדרכות וכולם הפכו לעיסה אחת סמיכה בכחול כהה.