לקום מן ההריסות

פרק 17: לקום מן ההריסות

"אז מה זה ילון? מה פירוש השם?" שאלה דינה כשהיא ועורך דינה לשעבר, שהיה עורך דינה במשך שבוע אחד, והיא טיילו על שפת ימה של תל אביב.

"הורי הולנדים, אני מניח שההברות האלה והצליל שלהן דיבר אליהם." הוא הביט בה וחום של אדם מאוהב ניגר מהן.

"בוא נשב, ילון, אולי כל זה קרה לנו מהר מדי. אני פוחדת שתפסתי עליך טרמפ כדי שיהיה לי קל לעבור את המשבר בבית."

"אם אני עוזר לך לעבור את המשבר הזה אין שמח ממני. אדם בגילי יודע מה הוא מבקש כל חייו, גם אם זה לא היה מילולי או מוגדר במלים, אבל אני כבר יודע לזהות בין עיקר ותפל, נדמה לי שזה נקרא להתבגר. והדבר הבלתי מילולי הזה התרחש כשראיתי אותך, ואחרי עוד פגישה או שתיים ידעתי שמצאתי את התשובה לשאלה הגדולה של חיי, וזו את. אני מבין שטרמפ פירושו שכל מה שקורה בינינו זמני, ובסופו של דבר תיישבי את ההדורים עם בעלך ותחזרי אליו. זה מעציב אותי. מעציב מאוד. תמיד אנצור אותך בלבי. אני אדע את הכתובת שלך, אבל לא אתקשר. לא אלחץ עליך לשום כיוון. את המחליטה, בידייך הכוח."

"אתה לא מבין לאן אני חותרת ובצדק, אני מסתובבת סחור סחור ולא רומזת לך אפילו במה מדובר."

"אני מקשיב לך אהבת חיי."

"אתה רק מקשה יותר מדקה לדקה בתמימותך ובהתמסרותך המוחלטת בידיה של מי שבעצם אתה לא מכיר."

"אני מכיר."

"אתה לא משער בנפשך מי יושבת לצדך על הספסל."

"תפתיעי אותי."

"אני פוחדת עוד להשיב לך באהבה על אהבתך, כי שכשתשמע מי אני באמת תעזוב."

"עודד לא עזב,"

"עודד לא יודע ואף פעם לא ידע,"

"אני מוכן, קדימה, תבעטי בכדור."

"הייתי זונה באמסטרדם."

ההולנדיות של ילון זאבי התאדמה עד קצות תנוכי אוזניו.

"את? את מנסה אותי, נכון?"

"נניח שזה נכון, מה אתה מרגיש עכשיו?"

"שום שינוי. גם ישו אהב זונה, את מרים המגדלית."

"מה עניין ישו? אתה לא יהודי?"

"לא, אני לא יהודי, זה אסון יותר גדול מלהיות זונה?"

"לא אמרתי, סתם הופתעתי. אבל נחזור לדבר על האסון שלי, על החטא הגדול הרובץ לפתחי. הייתי זונה במובן הדוחה ביותר של המילה. ברחוב החלונות האדומים. ואתה יודע מי הכניסה אותי לעבודה הזאת?"

"מי?"

"איריס לוין."

"האיריס לוין?"

"האיריס לוין, שבעלי מנהל אתה רומן, או ליתר דיוק היא מנהלת את בעלי ונדמה לו שזה רומן. הוא לא מכיר אותה כמוני. אין לו מושג על העבר שלי או שלה. דבר אחד הוא יודע שאבי ניצל אותי מינית."

"כלומר, גילית לו את הנסיבות המקלות בלי העבירה עצמה."

"משהו כזה. הוא חושב שבגלל הילדות הטראומטית שלי אני לא אוהבת מין. הוא לא יודע שכשנתקעתי בלי גרוש בהולנד, מסוממת וחסרת מוצא, עבדתי במוסד שלה. כשהגעתי לארץ התנקיתי מהכל. מהסמים, מהזנות, מהבלי העולם הזה, עברתי עולם. נהייתי אישה דתית. הפכתי אימא במשרה מלאה כדי להעניק לילדי את מלוא תשומת הלב ואת מלוא הלב. כמה אמהות נמצאות על יד הילדים אבל הלב שלהן במקום אחר, הדמיון שלהן מרחף, הן מטאטאות, הילד נדחף להן מתחת למברשת, הן צועקות עליו, כל היום הן מגרשות אותו, וזה נקרא שהן בבית עם הילד. לא אני. אני באמת אתם, לפצות על מה שעשיתי, על מה שאבא שלי עשה בי, על מה שאימא שלי שתקה סביבי. גם את עודד ניסיתי לפצות כל השנים."

"וגם את זיכרון אברהם, ואת מקימה להם בית כנסת."

"כן, גם את זיכרון אברהם."

"איריס יודעת שאת אשתו של עודד?"

"היא לא מקשרת. הייתי אז פצצת מין עם שיער שחור ועיניים ירוקות, חזה ענק ולבוש פרובוקטיבי. עכשיו עם פיאה, שמלות שק ושלוש לידות אני לא דומה למה שהייתי. גם השם שלי היה אז אחר. לפחות על זה חשבתי מראש. היו לי אפילו תעודות מזויפות."

"אז למעשה עודד התחתן אתך על יסוד מידע כוזב. את רימית אותו. לא שעשית משהו לא חוקי, אבל כשמדברים על אחריות לגבי הילדים, יגידו שאי אפשר לסמוך עליך. אם, כמובן, משהו מכל זה יתגלה."

"כמה היית חכם כשהכרחת אותי ללכת לגישור. אפילו לא ידעת כמה אתה חכם. זה הסיכוי היחיד שלי ושל הילדים שכל זה ימשיך להיות חסוי."

"צריך להתגונן גם מפני איריס. נדמה לי שהיא הטיפוס הנקמן. קחי בחשבון שאם העיתונות יושבת לכם על הזנב, איזה עיתונאי יכול לעלות על עברך."

"ילון המתוק, אתה דואג לי ועוזר לי להתארגן כלפי חוץ, אבל עוד לא שמעתי אותך מתאר מה אתה מרגיש בפנים. או שתהיה תגובה מאוחרת. לפעמים יש דיליי, במיוחד כשההלם גדול."

"אולי, בכל אופן אני נוצרי קתולי ואם זה מתאים לך, אז תהיי לי מרים המגדלית."

"באמת?"

"בחיי,"

"זה לא ילך, זה אבוד. הכעס והבוז עוד יצאו ממך. אם לא לפני אז אחרי שאהיה שלך. אין לי ספק, ילון. זה פשוט אבוד."

"אני מציע לדחות את השיחה הזאת ולהתרכז עכשיו בבעיה המיידית. יש לך קשר טוב עם המגשר?"

"כן."

"אני מציע לך להיות אתו גלויה עד כמה שאת יכולה. אולי להגיד במעורפל שיש סוד בעברך שעודד לא יודע עליו ולכן את רוצה לדבר אתו בנפרד, לחוד, רק את והוא, ולהגיע אתו לאיזו רמה של בירור לגבי עתידך. לא על יד עודד."

"אתה מלאך,"

"אני פשוט אוהב אותך ולא יעזור לך כלום. את תראי שעוד תאהבי אותי כמוני. עוד הרבה אחרי שהילדים ילכו וימצאו לעצמם קן אחר, אני עוד אהיה אתך."

"הלוואי שהייתי בטוחה כמוך, אני כל כך מבולבלת, אני לא דינה, אתה לא מבין בכלל במה אתה מסתבך. אתה עוד תתפכח. עוד תדע מי אני. הכותרת לא אומרת כלום, הפרטים הם שקשים."

תחת אותה השפעה כמעט היפנוטית מול סמכותו של האיש שאוהב אותה, צייתה דינה ופנתה אל גולדשטיין שקיבל אותה עוד באותו יום כעבור שלוש שעות. ילון היה מודאג, הוא חש שדבר מה נורא עומד להתרחש. חומות ההגנה של דינה היו איזון עדין לנפשה. עכשיו שפרצה את החומות האלה וגילתה את סודה, מצבה היה מסוכן. הוא יכול היה רק להתפלל.

"אני לא שווה כלום. אני רוצה למות. חשבתי שהצלחתי לתקן את עצמי, אבל נכשלתי. הכל אבוד עכשיו." דינה פתחה במונולוג שהפתיע את גולדשטיין לחלוטין. בתור הנבגדת יכול היה לצפות להאשמות והטחות ולא לאדם אשם המשפיל את עצמו עד עפר. גולדשטיין הבחין בסימנים של מצוקה עמוקה. ראשה וכתפיה של דינה השקועים אמרו דיכאון. אישוני עיניה הענקיים וידיה ורגליה חסרות המנוחה אמרו חרדה. אישה כבת ארבעים אבודה כמו בגיל שש עשרה. פעמים קמה ממקומה וצעדה בחדר מצד אל צד. דקות אחדות גם ישבה על הרצפה בפינה הרחוקה של החדר והתכרבלה שם. היא הייתה יפה להדהים. פניה הלבנות והמעוצבות בצורת לב, בלטו פתאום. הוא התפלא איך קודם, על יד בעלה, הייתה מחוקה לחלוטין. כשניסתה לדבר תקפה עווית את מחצית פניה, כאילו ניסתה לחבל בנשיותה ולכער את עצמה כמה שרק אפשר. היא גמגמה, הייתה סעורה ומבולבלת.

"למה את עושה את זה לעצמך?" גולדשטיין שאל.

"אני לא שווה כלום. אף פעם לא עבדתי. לא פיתחתי את עצמי. לא בניתי עולם משלי. עודד מחפש אישה אחרת. אחת שעשתה משהו מהחיים שלה."

"למה את משווה את עצמך לאישה ההיא? תחשבי על בית הכנסת, על ההתנדבות שלך, על הכסף שאספת עבורם, על מה שאנשים דתיים מסוגך ירוויחו בקרוב בזיכרון אברהם."

"הכי טוב למות, אני לא טובה בשביל הילדים שלי, אני אמית עליהם אסון, אסון, אסון."

"למה את מדברת ככה? תהיי יותר סלחנית. גם אם תיפרדו, אתם לא הזוג הראשון שעשה את זה והילדים שורדים. צריך לחשוב איך לעשות את זה הכי טוב בשבילם."

"תודה לך על העידוד שלך. כרגע אין אדם בעולם שאני יכולה לשתף אותו בכאבי."

דינה עצמה את עיניה. היא ידעה שזה הרגע לשתף את האדם העדין הזה בכאב האמיתי, ולא היו לה הכוחות להתוודות. פעמיים ביום אחד היוו מאמץ ואיום קיצוניים על כל ההווה השביר, המסווה הדק שבנתה בשארית כוחותיה בעשר שנים. בבת אחת לנפץ את כל זה היה מסוכן. היא הרגישה בגבול, ופחדה לעבור אותו. היא לא ידעה מה מחכה מעבר לגבול והייתה שם סכנת חיים כמו לעבור את הגבול אל ארץ אויב. היא ישבה שוב על הרצפה, שעונה על זווית של שני קירות בקצה החדר, עצמה עיניים, נכנסה למצב היפנוטי. גולדשטיין פחד מהמצב הזה:

"דינה, את מוכנה לחזור?" הוא ביקש בעדינות מופלגת.

קול מוזר וחזק יצא מפיה, קול לא לה: "אתה לא מכיר אותי."

"מי את?" שאל גולדשטיין בהבנה.

"אני אורסולה." אמרה דינה וקפצה ממקומה והתחילה להתרוצץ בחדר, להציץ לתוך כל מיני מגירות, ליישר תמונות על הקירות ולבחון את הרהיטים בחדר. גולדשטיין ישב וצפה בשינוי המתרחש לנגד עיניו. הכל פרט לבגדים שלבשה השתנה – הגוף, הבעת הפנים, ההילוך, הביטחון העצמי שהפגינה. אורסולה הייתה אישה חושנית, מהלכת תוך כדי עינטוז כמו דוגמנית מסלול, יד מונחת ברישול על המותן. גולדשטיין חשב שמדובר בשחקנית תיאטרון. אולי זה היה הסוד בעברה. לפתע כאילו גבהה מול עיניו ונהייתה אישה יפה. למרות הפיאה הנוכרית ובגדי השק. הקול שלה היה עמוק יותר וצרוד כמו של קרייניות רדיו בשעות הקטנות של הלילה. "כדאי שתסלק את התמונה הנוראה הזאת," אמר הקול הזר. נעלמה דינה אסירת התודה ומלאה רגשות אשם ורחמים עצמיים. הופיעה אישה מלאת חיים, תוקפנית משהו, מושכת לאין שיעור. כל זה היה מפחיד.

"למה באת, אורסולה?" שאל גולדשטיין.

"באתי לחגוג את נצחוני." אמרה אורסולה בקול של אורסולה.

"במה ניצחת?"

"אל תשחק את המטומטם אתי. אני זה לא היא, אתה יודע. אתה באמת חושב שאתה מסוגל לעזור לדינה, כשאני נושפת לה מאחורי הגב?"

"מי את ומה את רוצה ממנה?" גולדשטיין נמשך יותר ויותר אל אורסולה המקסימה, וחשב לעצמו איך בני זוג לא מכירים בכלל זה את זה, אילו רק ידע עודד עם מי הוא נשוי, לא היה מחפש שום איריסים בחוץ.

היא המשיכה באותה נעימה של לעג וזלזול: "אתה יכול לטרוח ולטרוח אבל מי שתנצח בסוף זו אני. אני יכולה להרוס עבודה של הרבה שעות בשניה. אני יכולה לדחוף אותה תחת גלגלי משאית, לדוגמה. ולהרוג אותה."

"למה? מה תשיגי בזה? הרי אם היא תפסיד גם את תפסידי." גולדשטיין חשב בקדחתנות מה קורה פה, חל פה מין פיצול אישיות. מה בעצם דינה רוצה להגיד לו, לאן היא קוראת לו, מה היא מבקשת להגיד שסתם כך במלים שלה היא לא מסוגלת לבטא ובעיקר, איך לפרש את כל זה ואיך לאחד אותה מחדש. פתאום הכל נגמר. כשם שהתחיל הדבר המוזר להתרחש בחדר כך נגמר. היא עצמה שוב את עיניה ונעלמה. לאורסולה לא היה זכר. דינה חזרה והסתכלה בגולדשטיין כאילו לא זכרה דבר מכל מה שקרה. זו הייתה דרכה המעוותת לרמז לו על הסוד שלה. ליותר מכך לא הייתה מסוגלת. אבל היה בכך די. דינה נראתה מבוהלת. היא הניחה את ראשה בין ברכיה, נשמה נשימות עמוקות ולאט לאט נרגעה. אחר כך בכתה. גולדשטיין סיפר לה על אורסולה. הוא שאל אותה אם הדמות הזו מוכרת לה. דינה לא הגיבה. הוא חש שהוא מאבד את אהדתה של דינה וכך לא יוכל להגיע אליה.

דינה החלה להסתובב בחוסר מנוחה בחדר, להציץ ברהיטים, וכשגולדשטיין ראה התנהגות דומה לזו של אורסולה, עלה בדעתו פתרון מבריק. אמרתי לה: "דינה, שחקי את אורסולה, דברי בשמה." היא ניסתה. כאילו הייתה איזו נקודת חיבור בין השתיים, באופן מסתורי, למרות שכל תודעה אחראית על השתיים לא נראתה, ידעה דינה מה לעשות. היא אמרה: "מר גולדשטיין, מי שרוצה להעמיד פנים של אדם מלא רגשות צריך לרהט את החדר בהתאם. שלך קר מדי."

"או. קיי. מה את מציעה?" חייך גולדשטיין.

"ריהוט כחול, מבד קטיפה ולא מעור."

גולדשטיין הקפיד לדבר עם כל אחת מהן באופן חיובי, שלא להרגיז את אורסולה. הוא ידע שאם תתרגז, או אם יביע נאמנות לדינה, אורסולה תתנקם. במשך שלוש שעות, בכל מיני הזדמנויות הציע גולדשטיין:

"מה הייתה אורסולה אומרת על זה?" או "איך היא הייתה מתלבשת כדי לבוא אלי? נסי לחקות אותה." הרעיון היה שדינה תמצוץ את לשדה של אורסולה. שתהיה תשלובת של השתיים. שדינה תפתח אני אמיתי ואותנטי יותר, העשוי משני החלקים שלה. היה ברור כי ככל שהיא מסתירה יותר את החלק הזה שקוראים לו אורסולה, כן הוא פורץ בצורת פיצול. גולדשטיין לא אחד שיתרגש ממצבים כאלה, ולא ימהר להציע אשפוז. אולם הוא הבין שהאישה שלפניו נמצאת במצב קיצוני, ויש לטפל בזה ובמהירות. גולדשטיין האמין בשינויים דרסטיים. הוא דימה שלפניו בנק איברים פסיכולוגי. שהוא לוקח איברים מאורסולה ומשתיל אותם בדינה. דינה הייתה מותשת. גולדשטיין הציע שלא תיסע הביתה אלא תישן בחדר האורחים אצלו בבית. דינה סרבה. היא יצאה והוא ביקש שכשתגיע הביתה תתקשר להגיד לו שהגיעה בשלום. לזה הסכימה. ואמנם כעבור שעה וחצי התקשרה. היא נפלה לשינה עמוקה בבגדיה.

למחרת הגיעה כמו שקבעו לפגישה נוספת. גולדשטיין הרגיש שאי אפשר להפקיר אותה במצבה, ועליו להשגיח מקרוב ולראות כיצד ייפול דבר. ההלם היה גדול מאשר אתמול: דינה הופיעה בחליפה מחויטת, חצאית עד מעל לברך, וז'קט שהותיר כעשרים סנטימטר מעל לקו הסיום של החצאית. הצבע היה בז' שקט. צווארון של חולצה לבנה הציץ מתחת לז'קט. אישה אלגנטית. הפיאה הוסרה, ושיער מקוצץ שחור בצבץ מלמטה, ואיפור תכול ירוק הבליט את עיניה המדהימות.

"אני סקרן לדעת כיצד יגיב עודד למראה האישה החדשה שלו."

"אנשים יחשבו שאני במשבר."

"אנשים רואים רק מבחוץ. את מתאחדת ולא נשברת לחתיכות, כלומר, הדבר ההפוך בדיוק. את נהיית את וזה מה שחשוב. אסור לאדם משום סיבה להתכחש לעצמיותו. אני לא יודע מה היו הסיבות שלך להסתיר את אורסולה, וודאי היו כבדות משקל, אבל את לא אורסולה ולא דינה. את קומבינציה נפלאה של השתיים." הוא אמר ושלח אליה את המעודד שבחיוכיו.