הגולדשטיינים מגיעים למכון גישור

פרק 16: הגולדשטיינים מגיעים למכון גישור

הגאונים הגיעו למכון של גולדשטיין לגישור בתל אביב. גולדשטיין היה אדם גבוה, שערו מסורק לאחור, שני מפרצים נפרצו בשערותיו במידה ששיוותה לו הדרת כבוד. שיבה עדיין לא נזרקה בו, למרות שדינה חישבה ומצאה שהוא עבר את החמישים. הילה של חום נפוצה סביבו גם בשתיקותיו. הוא הוביל אותה קלות בגבה, והמגע האלמנטרי הזה, הג'נטלמני הזה, שכל כך נעדר כבר ביחסים מקצועיים, הרגיע אותה. במאות הקודמות היה מגיע רופא הכפר, מתיישב על יד החולה ומודד לו את הדופק ונוגע בידו. מדי פעם היה מתכופף ומניח את אוזנו ובעצם את ראשו על לב החולה. הרופא הזה של לפני כמה מאות שנים לא ידע הרבה. היו לו ארבעה חמישה כיווני בדיקה והוא הפעיל אותם על שפעת ועל סרטן. הוא היה לא יותר מאשר בובה. אבל המגע שלו נטע בהם אמונה, החום שלו ריפא אותם ופעל כמו כישוף. היום אתה בא לרופא עם כאב באזור הלב, הוא נותן לך שני כדורים ושולח אותך לבדיקות אצל קרדיולוג. הוא מוצא שזה לא הלב, ושולח אותך לרופא מומחה לריאות. עד שיגיע תורך הוא נותן לך שני כדורים להרגעה. בבדיקות מתגלה שאלה לא הריאות. אתה נשלח לבדיקות ריאומטולוגיות מצויד בשני כדורים לבוקר ולערב, תמיד שניים, עשרות התמחויות, מאות כדורים, אתה כבר לא מגיע לבית חולים אלא למרכז רפואי. שלא ישמעו את המילה "חולים", לא נעים, לאיש כבר לא איכפת מהחולה. מוצאים את התיק שלך רק לפי מספר. איש לא נוגע בך?

"מה?" הרים עודד עיניים בוהות, כשגילה שגולדשטיין מדבר אליו. והוא כל כך היה שקוע בהרהורים על בדידותו של האדם בסוף המאה העשרים.

"חשבתי שאולי נתחיל בך, עודד. גם אני קראתי את הפרשה בעיתונים אבל אני לא רוצה להיות מושפע ולא שיפוטי. לכן אולי מוטב שתתחיל אתה ותספר את גרסתך."

"מה אני יכול להגיד לאשתי? יש כפרה למה שעשיתי? אני לא מתכוון לשקר ולהתפתל. הרומן שכתבו עליו – נכון. אני מוכן לעשות כל מה שדינה תרצה ותדרוש, אני רוצה אותה, אני רוצה שהמשפחה הזאת תחזור למה שהייתה לפני הפרשה. אני מתחרט. גם לרוצחים נותנים חנינה לפעמים, אם הם מביעים חרטה ומפגינים התנהגות טובה, לא?"

"המטרה שלך בגישור היא לנסות לאחות את הקרע, ולשמור על שלמות המשפחה, אני צודק?"

"כן, אני אוהב את דינה, אני מוכן לעשות הכל למענה?"

"סיסמאות!" אמרה דינה בחרוק שיניים.

"דינה, אני מבקש אותך. אני אפנה אליך. אין טעם לבוא עד הנה ולריב בתשלום. את זה אתם יכולים לעשות בחינם בבית."

"בסדר,"

"עודד, תאר לי מה אתה אוהב בחיי המשפחה שלך,"

"מה זאת אומרת, הכל. אני אוהב את השלווה בבית היפה שבנינו. אני אוהב את הפעילות שלנו בקהילה, פעילות שעכשיו אנחנו בעיצומה. בית הכנסת הרפורמי שאנחנו שוקדים עליו, שמתקשר לחינוך הילדים שלנו. אני מת על הילדים. אני אוהב את השבתות השקטות בחצר הבית שלנו, את המאכלים שדינה מכינה. אני אוהב לשבת ולראות אתה טלוויזיה, אני אוהב את הנינוחות שהיא נותנת לי, את השקט הפנימי שלה, את הצניעות הטבעית שלה. למרות שאנחנו עשירים יותר ויותר משנה לשנה היא לא משנה ממנהגיה. לא יותר מדי פאר, לא יותר מדי בגדים, חיים פשוטים והגיוניים, היא לא מתבלבלת מכסף, אתה הכל פשוט, על ידה אני מרגיש שאני מוגן ושהחיים יהיו ברורים לנצח?"

"דינה?"

"אני לא מאמינה למה שאני שומעת. הוא מדבר על אידיאל לא קיים. הוא מחניף לי, כי מה שהוא מתאר אלה החיים שניסיתי להעניק לו ולמשפחה. אבל החנופה הזאת באה מאוחר מדי. עשר שנים אני משקיעה בו ובמשפחה הזאת את כל מה שיש בי, מעריכה את המאמצים של עודד להצליח בקריירה שלו, במפעל, משתדלת לעשות אותו אזרח מכובד בקהילה. ממתינה לו שעות על שעות כשהוא לא בבית, מגדלת את הילדים לגמרי לבד. כשהוא בבית בשבתות נדמה לי תמיד שהוא נאלץ לחכות עד שהיום הזה יעבור. הוא אטום, מבודד, סגור בתוך הזיות, יש לו עולם אחר, שנים שיקרתי את עצמי שהוא צריך להירגע מהעומס של השבוע, וניסיתי להניח לו, אבל היום אני מבינה שהחיים האמיתיים שלו התארגנו מחוץ לבית, אתה. הוא חיכה ליומיום הצפוף, לעבודה הקשה, לפגישות עם היועצת שלו, לכן הוא סילק את אחותו מהשטח, עמליה היא חברה שלי לא רק משפחה, והיא הפריעה לו לתוכניות. אז הוא מנהל משפט מכוער נגד האחות שמשפחתה אימצה אותו ונתנה לו הזדמנות שניה אחרי שהתייתם, הוא לא אסיר תודה לרגע, ואני ברוב טיפשותי כמו פתיה האמנתי לו ונקטתי בעמדות שלו וניתקתי גם אני את קשרי אתה. אבל איזה מין בן אדם אתה עודד גאון? לא תודה למשפחה המאמצת ולא הערכה למשפחה שאתה בחרת בעצמך, אתה רק בועט בכולם, רק לוקח מכולם, לא נותן שום דבר. הילדים. כמה השקעת בילדים שלך. להם ברוך השם יש אבא, אבל רק הגוף שלך אתנו, בפנים אתה לא מתעניין באף אחד מהם, אני מאוד אתפלא אם אתה יודע באיזה כיתה כל אחד ומה תאריך הלידה שלהם?"

"חברים, בואו נקלף עוד שיכבה, ונשמע, עודד, למרות הדברים הקשים שאשתך מטיחה בך, נסה לדבר באופן חופשי ולתאר את דמות האישה שאתה רצית להתחתן, אילו ציפיות היו לך, מה קרה לציפיות האלה במהלך הדרך, מה רצית ומה השגת. האם דינה היא האישה שאתה בוחר גם היום?"

"כשהכרתי את דינה היה בה משהו מאוד סקסי. חזה גדול, עיניים ענקיות שאפשר לטבוע בהן, מותניים צרות, ירכיים מלאות, היא הייתה מדהימה. כשהכרנו היא כבר הייתה בתהליך של חזרה בתשובה. היא אמרה שאני לא חייב להצטרף אליה, היא רפורמית, זה לא כל כך נוקשה, וגם לי כדאי לשמור שבת ולנוח, השאר – כשרות וכל זה, באחריותה ואני לא צריך לדאוג. האוכל יהיה טעים גם ככה. היא אמרה שהיא חולמת לגדל את הילדים שלה עם ערכים ועם משמעות. השתכנעתי. עד מהרה גילית שהדת השתלטה לה על הגוף. מין נועד לשם פריה ורבייה בלבד. שבועיים מתוך חודש בלבד, וגם זה הלך ודעך במהירות עצומה. המראה שלה נהיה כבד, היא הסתתרה מאחורי בגדים רחבים שלא נתנו לראות אותה, ויותר מאוחר גם גילחה את הראש וחבשה פיאה. אני השלמתי עם המצב. הילדים מתוקים ודינה עקרת בית למופת, אבל היא לא השאירה לי הרבה מקום להתערב בחינוך ובגידול שלהם, כי אני לא הלכתי אתה לבית הכנסת. בשבילי כל הפעילות הדתית שהסכמתי להשתתף בה, היא פעילות חברתית. היא תרומה לקהילה. ואם להודות על האמת זו לא בדיוק תרומה לקהילה אלא למעמדי החברתי ביישוב שלנו. במפעל שלנו. זה נראה לי נכון, והעמדתי פנים שככה אני מסתדר עם דינה בשורה, ואין בינינו מחלוקות. אבל היא המיתה את החיים שהיו בי. יום אחד חשבתי לעצמי איזה מין גבר אני, אימפוטנט ולא גבר. יש לי אימא נפלאה לצדי ולא אישה אהובה. אולי דינה חשבה שאני זקוק לאימא יותר מכל דבר אחר בעולם. אולי זה גם נכון, אבל זה לא מספיק לי. הייתי רוצה מהאישה שלי שתדע גם להחליף תפקידים. שתהיה אימא כשצריך, אבל גם מאהבת, חברה, זונה, ילדה, הכל. היא יודעת לשחק רק תפקיד אחד." דמעות עמדו בעיניו של עודד. ניכר היה שהנאום הזה הוא הקשה שנשא מעודו. הזדמנות אחרונה של הנידון למוות.

"דינה, מה זה עושה לך כשאת שומעת את הדברים האלה." שאל גולדשטיין והגיש לעודד כוס מים.

"אני המומה. קשה לעבור מכעס נורא להבנה ולהזדהות. אבל אני גם חומלת על האיש הזה, שהוא יתום נצחי, שהוא לא יוצא מהבעיה הבסיסית של חייו, שהוא כנראה לעולם לא יצא ממנה. גם הוא לא הגבר אליו פיללתי. אני קיוויתי לישועה. קיוויתי להינצל על ידו?"

"להינצל ממה?"

"להינצל. להגיע למדרגת קיום יותר גבוהה. חשבתי שעל ידו אני אהיה יותר טובה. אני השתדלתי. אבל עודד הוא בור בלי תחתית, לעולם אי אפשר לרצות אותו."

"אני לא בטוח שאת הקשבת לו. אני חושב שאת עדיין מתבצרת. בואי נעזוב עכשיו את התגובה שלך על דבריו. תעני לי בבקשה על אותה שאלה. איזה מין גבר דמיינת לך כשהתחתנת?"

"אני צריכה חום, הרבה חום, דאגה, אחריות, כבוד, ידיעה. בתנ"ך כתוב והאדם ידע את אשתו. האם הוא יודע עלי משהו, האם הוא ניסה אי פעם להבין אותי, להבחין מי אני, אולי אני באמת זונה? האם הוא ידע אי פעם לתמוך בי קלות בגב כשליווה אותי מהמכונית לאיזה מקום? האם לעקרת בית ואימא לילדים אין בעיות, התלבטויות, תשוקות, מאוויים, מה הוא בכלל יודע היתום המאומץ הזה?"

"יוצא שרצית אבא ונאלצת להיות אימא לעודד?"

"נניח,"

"עודד, איזו אישה היית בוחר היום אילו יכולת להתחיל הכל מחדש?"

"אשת קריירה. פעילה. נמרצת. יצירתית. חדה. שנונה. פורחת. קשוחה. רצה. אוהבת להזדיין. אוהבת אותי. משוגעת עלי. מלאה תשוקה. שותפה מלאה לחיי המחשבה שלי. חברה לעבודה."

"ואת?"

"אדם שיודע לתת, בלתי צפוי, ספונטני, לא פוחד מאחריות, חם, שיש לו כשרון להיות מאושר, שקיבל חלב ודבש ולא רק חלב ועוד חמוץ כל הילדות שלו. לא יתום. לא בודד. אדם שהדימוי העצמי שלו גבוה והביטחון העצמי שלו אמיתי, לא נחות לא מוגזם לא מעושה, אמיתי. נדיב, חומל, סמכותי אבל וותרן. אדם חזק שלא זקוק להפגין את הכוח שלו לא בכסף לא במעמד חברתי, באמת חזק, אוהב את החיים ואת עצמו. קודם כל את עצמו, כי איך אפשר לאהוב אחרים אם אתה לא אוהב את עצמך?"

"חברים. אני הולך לשלוח אתכם הביתה עם משימה. נסו במשך השבוע לעקוב אחר סדר היום שלכם, ולכתוב לעצמכם על דף נייר, איפה בסדר היום אתם רואים את בן הזוג שלכם מעורב. בואו ננסה לפרוט את החיים למטבעות קטנות, ולבחון משם אם אתם יכולים עוד לשקם משהו."

הם קמו לצאת. עודד לקח את מעילה של דינה ועזר לה ללבוש אותו. זה היה הרגע לתמוך בה בגבה, ספק מחבק ספק מוביל, אבל זה נראה מגוחך, זה נראה כמו משחק של שחקן מדרגה שלישית, עכשיו אחרי שדיברו על זה, ואחרי שגולדשטיין עשה את זה כמחווה טבעית, כחלק משפת הגוף שלו, היה טיפשי לחקות אותו. והוא וויתר.