פרק 2: דרך הגישור: עורך דין ולקוחה – פגישה ראשונה
עורך-דין דויד גולן המתין ללקוחה במשרדו אשר במרומי מגדל הסנצ'ורי בלב תל-אביב. שיער המשי שלו החליק על עיניו והוא צריך לסלקו בתנועת יד אגבית מדי פעם. אשתו, גם היא עורכת-דין, עובדת איתו באותה קומת משרדים: "גולן את גולן". נעמה גולן מומחית לפשיטות רגל ואילו הוא עוסק בחוזים וחברות מסחריות. אביו עורך-דין פלילי, שימש גם כיועץ משפטי לממשלה. דויד גולן משתדל לשמור על המשקל, טורח פעמיים בשבוע על מגרשי הטניס בכביש היציאה מתל-אביב לכיוון דרך חיפה. המגרשים נמצאים במרחק חמש דקות נסיעה ממגדל הסנצ'ורי שברחוב אבן-גבירול, בקומה העשרים, נוף לים. גולן כבר החליט שהים יהיה האמנות המרכזית שתקשט את משרדו. המשרד עוצב על-פי טעמו האישי, טעם שהורגשו בו השפעות של האמנות החדישה בניו יורק. הקווים הנקיים של הנברשות, השולחן העשוי זכוכית משוריינת, וכיסאות הברזל המרופדות תכלת בהיר, כל אלה שידרו אמינות, שקיפות, יושר. המטרה הראשית הייתה ליצור אווירה רגועה. אווירה של שיתוף פעולה.
היו לו כמה דקות בין פגישה לפגישה והוא ישב והציץ בכמה מגזינים שנשלחו אליו מחו"ל. החידושים האחרונים בתקשורת בין מחשבית. מגזין מכוניות ואופנועים. כתב העת Mediation Quarterly האמריקאי המטפל בענייני גישור. הוא אהב את הגישה האמריקאית בעניין הגישור: הליכה להסכמים בלי לדרוך על מדרגות בתי-המשפט. זו לא הליכה לרבי של פעם, שאומר לזה להתפשר ולזה להתפשר ואנשים יוצאים מאוכזבים כשחצי תאוותם בידם. הגישור מביא לך את הפתרון ממקום בלתי צפוי, משחרר אותך ממנעולים שהיית נעול בהם, וגורם לך להיות מרוצה במצב החדש. שניים אוחזים בטלית, זה אומר שלי וזה אומר שלי. הרבי היה אומר בזמנו – ויחלוקו. כלומר, לחלק אותה לשניים. עורך-הדין יכין תיק עבה של טיעונים בעד אחד הצדדים. המגשר היצירתי יברר בשביל מה צריך כל אחד מהם טלית ויציע להם פתרון שיהלום את הצרכים שלהם. זה קרה לו פעם במקרה, חבר צלצל באישון לילה, לחוץ שמא יצטרך להביא את המקרה שלו לערכאות. היה צריך למצוא לו פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט:
יהונתן רמז, הוא החבר שצלצל, השתחרר יחד עם דויד מהצבא והחליט לעבור עם משפחתו למושב שיתופי "רשפים". כל מיני הגידולים שיהונתן ניסה בהם את כוחו לא עלו יפה. בשנים הראשונות הוא ייחס את התוצר העלוב לניסיונו הדל בחקלאות. אחר כך התחיל להזמין מומחים ואגרונומים ולבסוף התייאש וחשב למכור. אחד הקונים היה במקרה גיאולוג. לאחר כמה חפירות שביצע גילה שבעצם החלקה בנויה מהררי חול ומכוסה שכבה דקה בלבד של אדמה. העצה הראשונה שנתן דויד גולן לחברו המיואש הייתה: "חול? נהדר. תהפוך את החול שלך למכרה זהב." אחרי אישורים שונים מוועד המושב, קנה יהונתן משאית והתחיל לספק חול לבנייה לקבלן בשם יונה. תוך זמן קצר הייתה המשאית לצי משאיות והחול סופק לקבלנים רבים. יהונתן התחיל לעשות כסף בגדול. מחירי החול עלו כמה פעמים. בסופו של דבר מחיר החול שלו עלה פי חמישה מחול ים פשוט, החול שסיפקו מתחריו. בכל זאת העדיפו הקבלנים את החול שלו, כי בשל טיבו נחסך מהם הצורך להשקיע בחומרים נוספים. אחד המובילים, אדם בשם משה, הפך לאט לאט יד ימינו. הוא היה מוכן תמיד לכל משימת הובלה, ביום ובלילה. יהונתן העביר לו יותר ויותר עבודות ולבסוף מסר בידו את ניהול העסק והתחיל בעצמו לעשות חיים.
יום אחד יצאו יונה הקבלן ואשתו הטרייה לחוף הים. הם טיילו והרחיקו לחוף בודד אחד ושם החליטו לישון. יונה הקים לשניהם אוהל, הם פרשו שקי שינה, התניעו את המנגל וחיכו שהירח המלא המתוכנן להלילה יתייצב במלוא הדרו לכבודם. באמצע הלילה קלטה אוזנם לפתע רעש מנועים חזק. יונה יצא לראות מה קורה. התאורה הייתה מלאה, בזכות הירח. הוא לא האמין: משאיות ודחפורים ומנופים אוספים חול ים, ומי מנצח על המלאכה? החבר משה. הטריק היה פשוט: משה היה מעמיס מחצית המשאית מהחול המשובח של יהונתן, והמחצית השנייה חול ים פשוט. יונה כבר לא היה בנוי יותר לרומנטיקה. הוא היה נרעש ורץ בו בלילה אל יהונתן, העיר אותו וסיפר לו. יהונתן נסע איתו ויחד ראו במו עיניהם את הדחפורים בעבודה. יהונתן היה הרוס. הוא יצא ממקום מחבואו ולקול פעימות הלב הרמות של עצמו פיטר את משה. "על הבוקר אני דופק לו תלונה במשטרה ותובע אותו ואת האימא שלו," אמר יהונתן ובמחשבה שנייה החליט לנסות לסגור את זה עם יונה.
בדרכם חזרה אמר יונה ליהונתן: "אני מניח שתהיה אתי הגון ותחזיר לי 40% מכל התשלומים ששילמתי לך במשך השנים. בעצם קיבלתי רק חצי מהסחורה באיכות משובחת והחצי השני שווה רק חמישית ממה שהוא נמכר לי." כאן נפרשה בבת אחת לפני יהונתן מלכודת סבוכה: אם יחזיר ליונה את המגיע לו, לדבריו, וקשה לסרב לו לאור מה שעשה למענו, יאלץ להחזיר כספים לכל הלקוחות שקנו ממנו חול כל השנים האחרונות. מצד שני, הרי הוא עצמו לא נהנה מהתרמית, הכספים העודפים נכנסו ישר לכיס של משה. מצד שלישי, עוד שנייה הוא ישאר כשרק מכנסיו לרגליו. מצד רביעי, אם החבר יונה לא התלונן מעולם, וכמוהו שאר הקבלנים, אז מה יש להם להתלונן עכשיו. מכל זה הוא אמר: "לא. אין לי סכומים כאלה להחזיר לך." יונה נדהם. הוא לא האמין שאחרי מעשה כל-כך הירואי, כמו זה שעשה ממש עכשיו באשמורת השנייה של הלילה, זאת התשובה שיקבל ועזב בכעס. יהונתן לא ישן כל הלילה. זה היה מילכוד 22 – אם יחזיר ליונה כסף יפשוט רגל. אם לא יחזיר ליונה כסף, הנ"ל יקיים את האיום שלו מאמש, יתבע אותו לדין וגם כך ימצא את עצמו יהונתן פושט רגל. שש בבוקר, הטלפון מצלצל בבית דויד גולן. בצר לו חיפש יהונתן מישהו שחושב בצורה יוצאת דופן. מישהו שאולי יגלגל אחרת את מבחר האפשרויות העומדות לפניו. בשעה שמונה בבוקר בדיוק נפגשו כל הנוגעים בדבר אצל יהונתן. דויד שמע את יונה, את משה, שהודה בכל המעשים המיוחסים לו, ואת יהונתן עצמו. הוא שאל אותם בצורה פשוטה ומעשית, את כל אחד בנפרד, מה הוא הפתרון הרצוי לו ביותר.
משה ענה מייד שכל פתרון שיחלץ אותו מאימת הדין ויאפשר לו להתחיל חיים חדשים בקפריסין, באמריקה, בכל מקום בעולם, מקובל עליו. "ובקשר לכסף?" שאל דויד. "החוף ההוא שמצאתם אותי חופר בו? שלי. שווה היום בסביבות מליון דולר. אני מספיק לי רבע מליון ואני מתנדף לי." יונה, שהגיע כמעט לנקודת הרתיחה, תבע מליון דולר החזרים, גרוש לא פחות, ויהונתן שהיה לחוץ והיסטרי היה מוכן לוותר על כל הכסף הנזיל שלו ולסגור עניין עם יונה ורק לא להגיע לתביעה, כי אז ייהרס שמו הטוב ושם הרוס במקרה הזה פירושו עסק הרוס. דויד שמע את הצדדים, בירר את התחייבויותיו של יהונתן וגילה שיהונתן וגילה שהוא מעולם לא התחייב במפורש לכך שהחול יגיע דווקא מהחלקה שלו. הוא שמע מפי יונה הקבלן שהחול המהול היה גם הוא באיכות משביעת רצון וזה מה שהוא הציע לצדדים: משה ימכור ליהונתן את אתר הכרייה שבבעלותו בשלוש מאות אלף דולר, 20% יותר ממה שביקש. יונה יקבל 1.2 מליון דולר, מליון כפי שדרש ו- 20% בונוס על העזרה שהגיש ליהונתן אתמול. יהונתן יצא מכל העניין כששני אתר כרייה בבעלותו, מכאן והלאה ימהל את החול בעצמו ובהמשך יוכל להציע שני מוצרים. חול מהול וחול נטו במחיר יקר יותר. כולם יצאו מרוצים מהעניין. כל אחד קיבל יותר ממה שרצה לקבל, זה סוג של פשרה שמעולם לא הכירו. דויד גילה שהוא טוב בסוג הזה של גישור. מאז פעמים רבות העדיף לגשר בין הצדדים באופן לא-פורמלי, מהיר ופשרני. הרי אין לך אחד שלא מסתבך באיזושהי דרך בזמן כלשהו, אם הוא מנהל עסקים ועצמאי. מבחינה זו אתה תמיד נכשל בעסקים, עם ספקים, עם שותפים, מתחרים או לקוחות. ואין טעם לרוץ לבית משפט כל רגע כי אפשר לעסוק רק בזה במשרה מלאה.
עורך-דין נראה כשהבעה חולמנית על פניו, הוא הסיט את שערו בפעם המי יודע כמה היום מעל מצחו, כדי שלא יכנס לו לעין, וחיוך נמרח על כל חלקו התחתון. גם אם העסק שלך לא קשור בחול, יתכן שבפתרון סכסוכים עורכי דין זורים לך חול בעיניים, הוא ניסח את האני מאמין שלו. מאז פרשת החול ידיו של גולן מלאות עבודת גישור. מגיעים אליו אנשים לכודים בתוך מחלוקות משפטיות והוא עוזר להם להגיע להסכם כדי להימנע מהדרך הארוכה והיקרה של בתי המשפט.
וזה לא שדויד גולן החליט להיות מהפכן או נושא הדגל ולצאת חוצץ נגד המערכת המשפטית. ממש לא. המערכת משרתת באופן סביר לגמרי מקרים מסויימים והיא המערכת המתאימה והראויה להם. למשל כשאנשים חלוקים לגבי ערכים ותרבות. או כשהמלחמה על זכויותיהם האזרחיות תהיה לה השלכה על זכויות אזרחים נוספים. אנשים שעמדותיהם העקרוניות מנוגדות לדעת הרוב הקונפורמיסטי. אלה שהחוק עומד לצידם במאה אחוז ונאלצו להיכנע לפושעים ולוותר על צדקתם ועל המגיע להם. וגם לאלה, שאינם מעטים כלל, שזקוקים לדרמה המשפטית כדי לנקז רעלים ממחזור הדם שלהם, וחייבים בפומביות לצרכים תרפיים, וצריכים שבית המשפט יעמוד לצידם ויוכיח קבל עם את הפגיעה שפגעו בהם ואת העוול שנעשה להם. רוב לקוחותיו נכנסים כעוסים למשרדו ומתחזקים בעזרת הכוחות המחלימים של הגישור. לפעמים הוא עורך את הגישור בעצמו ולפעמים הוא בא עם הלקוח למגשר מקצועי.
הלקוחה טרם נכנסה, מאחרת מסיבה לא ידועה לו, אבל הוא כבר פתח בהרצאה. הלא מה הבעיה עם תקשורת בין אנשים, הוא הסביר ללקוחה העתידית, שהוא אינו מכיר אותה עדיין, וכל שהוא יודע מסתכם בשני משפטי רקע על המקרה שלה. הרי ברגע שיש לך שני אנשים שחתמו על חוזה אחד משותף, יש לך שני פירושים. שפה לא בהירה. מלים לא מדויקות. אחד התכוון למשהו ושני הבין משהו. השאיפות של שניהם לא תמיד עולות בקנה אחד ולכן המסרים כפולים. כדי לתקן את זה צריכים השניים האלה להיות בנים להורים חמים ואוהבים, פסיכולוגים צמודים, סדנאות לפתרון בעיות, סדנאות ליצירת תקשורת, לגילוי האני האמיתי, ליציאה ממצבי לחץ, לכניסה להריון.
כשהלקוחה פסעה אל תוך חדרו לאחר איחור של שתים עשרה דקות, הוא לא זכר שצריך להתחיל להסביר הכל מהתחלה. במקום להרהר הוא עבר מייד לדיבור בקול בדיוק במקום בו עמדו הרהוריו כשנכנסה, זאת מכיוון שלרגע אחד לא היה עסוק בהרהורים המתארים אותה. או במלים אחרות, בדמיון היצירתי ביותר שלו לא הצטיירה דמות נשית מפתה ויפה כל-כך. בהיותה מודעת למראיה נכנסה הגברת בילי רות' עצורה ואף מתוחה. מצד אחד. מצד שני, ציין לעצמו גולן, תוך ניסיונות החייאה עצמיים, היא לבושה פרובוקטיבי. מחשוף מתוחכם חשף את השביל השזוף המוליך אל הדיונות החסויות. חליפת העסקים הלבנה שהיא הייתה ארוזה בה, גרמה לו אסוציאציה של מישל פייפר, והלב שלו הלך פייפן. שיער דבש ועור שזוף, עיני ענק ירוקות ושפתיים משורטטות בקפידה בידי הטבע. ללא איפור כמעט שמרה על חזות רעננה באמצע הקיץ ועל מראה צעיר באמצע החיים. שיערה נח על כתפיה מדרגות מדרגות. בין עצמות הבריח והצוואר הארוך לעיניים הירוקות היה חבוי משהו פראי, חייתי כמעט.
היא בחנה את המקום. העיצוב היה לטעמה וזה היה כמעט הדבר החשוב לה ביותר. היא בן אדם של אסתטיקה. כל חייה סובבים סביב זה. היא ישבה שותקת דקות ארוכות. גולן לא נבוך. הוא חיכה לה. נכנס עורך-דין אבירם, קומה אחת מתחתיו, וגולן ערך היכרות ביניהם. מזכירה נכנסה ועדכנה אותו לגבי איזה עניין. אשתו עברה להגיד שלום לפני שהעמיקה אל חדרה שבקצה והסתגרה בו. גולן הזמין אותה להישאר לכוס קפה, הכיר לה את הנוכחים, הציג את שתי הנשים זו לזו. בילי ראתה לפניה יחסים נינוחים בין בעל ואישה, שבאופן נדיר גם מסוגלים לעבוד יחד, ומי כמוה ידע כמה שזה בלתי אפשרי. ברגע שגולן ביקש מאשתו להישאר, היא חשה נינוחה בעצמה, כי לו חשק בה היה ממהר להיפטר מאשתו. גולן לקח מהנוכחים הזמנה לשתייה והתקשר לבית הקפה שבתחתית הבניין ומסר את ההזמנה. "מייד תגיע שתייה וכולנו נתאושש," אמר. גולן פנה אל הלקוחה שלו: "אני יכול לדבר על דברים שמסביב, בילי, אבל אני אתחיל מהסוף. אני רואה שאת פגועה עד לשד עצמותיך. בואי נדבר על הפגיעה?"
היא הרימה אליו את עיניה ואמרה: "הבוקר גיליתי שאני בהריון. אני כבר לא ילדה. אני בת שלושים וחמש. זה לא משהו שישבתי וחיכיתי לו כל חיי. הייתי עסוקה. אולי הייתי עסוקה בלהיות ילדה בעצמי. עכשיו בועז ואני נפרדנו בעסק גדול ואין לי שום תוכניות לחזור אליו. אני במלכודת."
"הוא יודע שאת בהריון?"
"לא. איש עוד לא יודע על זה מלבדך."
"ספרי לי עוד פרטים."
"לבועז אלטמן הייתה חנות תכשיטים במלון 'נסיכת הנילוס' באילת, אחד המלונות היוקרתיים כיום." היא ניסתה להעביר את הסיפור שלה בצורה מאורגנת אבל ניכר עליה שהראש שלה במקום אחר. שם הם הכירו. היא פשוט באה לקנות תכשיט כאורחת המלון. כעבור חודש מיום היכרותם עברו לגור יחד, וכעבור חודשיים היא התחילה לעבוד בחנות והוא החלך להגשים חלום ישן שלו: לקנות יאכטה ולהביא אותה לאילת. פרשת היאכטה ארכה מעל הצפוי. בועז שילם מקדמה שמנה ובעל היאכטה לא הגיע לפגישה ביוון. הוא התגלה כנוכל ובועז נאלץ לשבת ביוון זמן רב ולארגן משם את ענייניו. הוא קפץ פעמיים לבקר את חברתו אבל אחר כך התגלגלו העניינים ובילי נהייתה למוכרת היחידה בחנותו. המכירות גברו לאין שיעור בתקופה הזאת. בטלפונים שרצו מעבר לים כבר דובר על פתיחת שני סניפים נוספים במלונות יוקרה בהרצליה ובתל-אביב. בילי פתחה בהכנות הדרושות, שכרה חנויות והתחילה לעצב אותן. בועז, מלקק את פצעיו ויונק מהמקטרת הנצחית שלו, חזר למקומו הראשון וישב בחנות כמקודם, מקווה עדיין להשיג את כספיו האבודים. הוא שם לב בהחלט לעלייה במכירות והוא היה זקוק עכשיו לכסף. חסכונותיו היו תלויים עכשיו על קרן הצבי. אבל הוא גילה בחנות קו חדש של תכשיטים שלא מצא חן בעיניו, וזו תחילת המחלוקת. הקו החדש שבילי הוסיפה הוא שהגביר את המכירות, מפני שהיה זול בהרבה ולא תאם את הקו האקסלוסיבי של התכשיטים שעליהם הייתה בנויה יוקרת החנות. הוא לא סבל את ה'שוק', לדבריו, שבילי עשתה לו מהחנות. היא הוזילה את התכשיטים, הכניסה חיקויים, זהב בקראט נמוך יותר, יהלומים לא מעובדים, דברים שהוא לא היה מוכן להתפשר עליהם. ועד שהוא עמד על דעתו בעניין, בילי כבר הייתה שקועה עמוק בעיצוב, ארגון ומכירות בשתי החנויות האחרות. כאן ישבו מוכרות בשכר ובילי טיפלה בעניינים ממעוף הציפור, כשהיא טסה הרבה ומשאירה את בועז והמקטרת שלו בידי תיירות אחרות. ואכן, לא עבר זמן רב, ותיירת יפה אחרת נכנסה לחנות והסיפור חזר על עצמו. מבית הקפה הגיעה לימונדה קרה שעלי נענע מרעננים אותה ומוסיפים ארומה משלהם לחמיצות של הלימון, וכן קפה קר מוקצף ודיאט קולה. בילי עצרה משטף דיווחה ולגמה מן הלימונדה. היא גמעה את הכוס בלגימה אחת ומצצה את הלימון. רוקו של גולן נאסף בפיו מפני שהיה כל-כך שקוע במציצת הלימון שלה, ששלתה מן הכוס וטיפלה בו בנפרד ומיצתה גם אותו עד תומו.
"גם בחנויות האחרות הכתבת את סגנון התכשיטים?" שאל דויד.
"כן. אבל מה זה 'הכתבת'? בוא לא ניסחף, סך הכל הוספתי כמה פריטים יותר זולים, ותאמין לי, גם המיליונרים הכי גדולים אוהבים למצוא מציאות והעובדה שהיו בחנות גם פריטים בעלי מחיר סביר קנתה את ליבם. הם יודעים יפה מאד את ערך הדברים, אף אחד לא יכול לעבוד עליהם. ונדמה לי שזה לא פגע בציפור נפשם החיה לה בבדידות מזהרת ולא מוכנה להשתייך למועדונים המוניים."
"כמה זמן את עובדת עם בועז?"
"כמעט שנה."
"שלוש החנויות פועלות כיום?"
"כן,"
"איפה את בתמונה?"
"אני פוטרתי לפני חודש. בחנות באילת יושבת שבדית, כנראה שהיא הגיעה אל בועז בדרך שאני הגעתי אליו. בועז הוא ילד בן ארבעים ושתיים. היה נשוי בעברו הרחוק במשך שנתיים, תקופה שהספיקה ללמד אותו לא להתקשר לאישה יותר משנה, חי באילת בלי הרבה התחייבויות, מנהל רמת חיים גבוהה. ברגע שהמצב בינינו התחיל להראות סימנים של התחייבות רגשית הוא הכניס לחיינו את השבדית. עכשיו, כשאני בחוץ, הוא זה שמתרוצץ בין החנויות השונות והיא מחכה לו שם, באילת."
"שאלת השאלות תבוא עכשיו, בילי, יש ביניכם איזשהו מסמך חתום?"
"פעם כתבנו על איזו חתיכת נייר כמה מלים בינינו כשישבתי לו על הברכיים בחנות. הנייר מציין כמה תנאים. זה היה לקראת יציאתי למסע הדילוגים בין החנויות השונות." היא אהבה את חליפתו האפורה של עורך-דין גולן, חולצה לבנה, עניבה כחולה-כהה ועיניים חמות. היא הרגישה מוגנת איתו.
"מה כתבתם בחוזה הזה, שדרך אגב הוא תקף ממש כאילו היה מודפס על נייר משובח במחשב פנטיום 4 מהדור האחרון, כמו זה שמולך," אמר בגאווה.
"כתבנו שהתנאים שלהלן יפים לחמש שנים, ואחר כך נבדוק הכל מחדש. כתבנו ששכרי יהיה
5,000 דולר לחודש, ובנוסף אקבל 20% מהמכירות נטו. וחתמנו עליו. נדמה לי שזו הייתה מעטפה משומשת. בחלומותיי הגרועים ביותר לא האמנתי שנצטרך להשתמש במעטפה הזו בבית המשפט."
"לא בטוח שתגיעי עד בית המשפט. בית המשפט, בילי, הוא סיוט לא קטן גם אם מרוויחים כסף בסופו של עניין. זה קורה אחרי מאבק קשה. אני אנסה לשכנע אותך ללכת לגישור. להגיע להסכם בפשרה. לא בטוח שתרוויחי אבל בטוח שלא תפסידי והסיוט ימנע. לי יהיה סיפוק גדול אם אני אצליח להביא אותך לזה." הוא התרווח בכורסתו, נשען לאחור, שילב את ידיו מאחורי ראשו וביקש אותה לספר מעט על עצמה.
היא פתחה בזה שאין הרבה מה לספר, אבל נהנתה מהעובדה שהוא ביקש זאת ממנה. היא חשה הקלה גדולה לדעת שעורך-הדין שלה לא תכליתי ולא ממהר להיפטר ממנה אל הלקוח הבא. היא הייתה רגועה לגמרי איתו כי אמרה לעצמה, גבר שעובד עם אשתו באותו משרד, כשהקומה עומדת לרשותם במשותף, הוא אדם שאין לו מה להסתיר. בילי סיפרה שהיא ילידת חיפה, אביה צייר מוכר למדי, וזה קצת עיכב לה את החיים. היא הייתה כרוכה אחריו ואחרי היומרה להיות ציירת כמוהו, ואולי רק רצתה למצוא חן בעיני אבא, מכל מקום בציור לא הצטיינה אבל גם לא התייצבה על שום דבר מוגדר אחר. לא על נישואים. לא על לימודים מסודרים ולא על עבודה קבועה. היא חיה כמה שנים בארצות הברית ועבדה ברשת טיפני. אפילו ניסתה את כוחה בעיצוב תכשיטים. לבסוף הגיעה למסקנה שהנכס היקר שבורכה בו הוא טעמה הטוב. היא יודעת לזהות עיצובים מיוחדים וכנראה שגם חושיה המסחריים עומדים לא רע במשימה. לאחר שהקשיב זמן מה בריכוז רב, ביקש עורך-דין גולן לעיין ב"חתיכת נייר" שלהם.
"האחוזים מהמכירות נטו התבצעו לפני או אחרי תשלום המסים?" הוא שאל.
"דיברתי על זה עם בועז. הוא קצת נפגע מהכניסה לפרטים, אבל נאלץ לברר אתי את הנקודה. בסופו של דבר פירשנו את זה נטו לפני מסים וככה הוא גם שילם לי בפועל." השיבה בילי נרגשת. "היום כשאני חושבת על זה, מאד מביך שככה חתמנו ושלא התייעצתי עם מישהו מוסמך אז," הוסיפה. "?סך הכל מה כבר עשיתי? פתחתי את החנות לא לפני עשירים בלבד אלא גם לפני עשירים פחות. לא עוזבים ולא מפטרים בגלל זה." היא הייתה נסערת, מבטה נותר מושפל, שוב שתיקות ארוכות, עיניה נופלות על השטיח הכחול-תואם-ים הפרוש מקיר לקיר, וקשה לה להרים אותן משם. היא לא מביטה בפניו של גולן.
"בילי, את רוצה לשתות עוד משהו?" הוא קם אליה ואסף אותה בכתפיה. "הפגיעה פרושה לפני עכשיו במלוא גודלה ועומקה," הוא אמר "אבל לא אשקר לך: הראש שלי מתרגם את הכאב שלך לכסף. כמות הרגש לעומת כמה כל זה שווה?"
"אני מעריכה אותך על כנותך. בסדר. באתי לעורך-דין ולא לאמא שלי לבכות לה על הכתף. כמה זה שווה?" שאלה בילי רות'.
"בלי לירות?" הוא ניסה להצחיק אותה במשחק מלים שמכל משחקי המלים ששיחקו בה על חשבון שמה יוצא הדופן היה החדש והמקורי ביותר, אבל גם כך עיניה הגדולות חייכו בעצב. "אני מעריך משהו כמו 500,000 דולר בבית המשפט."
הוא התחיל לשוטט הלוך ושוב כשהוא מתחיל לכוון את הלקוחה שלו לכיוון אחר לגמרי משבאה אליו: "תראי, בילי, מבחינת החוק את תקבלי הגנה מקסימלית. את יכולה לתבוע את בועז ולקבל הרבה כסף. ההריון, הבחילות, הקשיים במציאת עבודה חדשה במצבך. אבל מצד שני תחשבי על אי הנעימות כשהשבדית תעלה להעיד. ודאי שמעת על הפיגורים בבתי המשפט. כאן בתל-אביב הפיגור הוא של שלוש ארבע שנים. אני אגב, מציע לתבוע כאן. לפי תקנות סדר הדין האזרחי, מקום השיפוט יכול להיות מקום מגוריך או המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות. תשכרי לך חדר בתל-אביב, כי אני פה, וחוץ מזה כשתהיי בחודשים מתקדמים ואחר כך עם ילד קטן יהיה לך מאד נוח שהכל קרוב. תביעות מסוג זה עבור תושבי אילת מתרחשות בבאר-שבע וכל נסיעה שלי לשם תעלה לך כמו יום עבודה מלא שלי. שלא לדבר עלייך. אחרי כל זה נתחיל את התביעה שלנו בשעה טובה ואז ייקח לנו שנתיים שלוש עד סיומה."
"אלוהים אדירים, למה כל כך הרבה זמן?" הקשיים שניסה להעביר לה החלו לחדור אליה.
"חוץ מזה נגיע לקטע של החקירות. דעי לך שאנחנו יכולים בלי בעיות לחדור אל הספרים שלו ולהגיע לכל נתון מספרי שהוא גלגל תחת ידיו מאז הקמת החנות. אנחנו יכולים להגיע לתיקים שלו במס הכנסה ובמס ערך מוסף ומה שאת רק רוצה. הצרה היא שעורכי הדין שלו יעשו אותו דבר. אנשים יפשפשו חופשי בניירותיך לאור היום."
"מה אתה אומר, חשבתי שחקירות כאלה מתנהלות רק בפרשות ריגול או חברי ממשלה שנחקרים תחת אזהרה, כאלה דברים גדולים."
"לא, גם בשלך. ותמיד אפשר למצוא גם אצלך משהו שלא יראה טוב בבית המשפט." דויד גולן המשיך להסתובב ולהסתובב עד שבילי כבר קיבלה סחרחורת מהמאמץ לעקוב אחריו ולהפנות אליו את גופה ופניה .
"מה למשל? אין לי מה להתבייש ברקורד העסקי שלי."
"כמעט כל דבר. האם כל מונית שנסעת בה אחרי שירדת מהמטוס בדרכך מאילת הייתה אך ורק למטרות עסקיות? כל אדם שהזמנת לארוחה על חשבון העסק היה אך ורק לשם יצירת הכנסות? טלפונים – לא ניהלת מעולם שיחות פרטיות? לשאול מה שלום אימא? אני לא רוצה לדכא אותך אבל צריך להתכונן למתקפות מהסוג הזה בבית המשפט. עורכי דין מנסים לדוג כל דבר אפשרי. זה מה שאני הולך לעשות למר אלטמן היקר. ואל תשכחי את מי אני הולך לענות ומי הוא היה בשבילך עד לא מזמן. רוצה לצחוק? החוק שלנו היה מבוסס על החוק העותומני. על פי סימן 48 ייבאנו את החוקים התורכיים ואחר-כך את החוקים הבריטים וחלק מהם תקפים עד היום. אם רוצים להיטפל אלייך אפשר לפתוח את החוק המסחרי העותומני בפרק א': סוחרים. את יודע שאת צריכה לנהל ספרים מפורטים ואם את לא מקיימת אחד מהפרטים את עבריינית ואני מצטט: 'ספרים אלה ינוהלו ללא רווחים. ללא מגרעות וללא העברה לשולים. ספר-היומן ימוספר לפני תחילת השימוש בו וייחתם בראשי תיבות ויאושר על-ידי פקיד שימונה לצורך זה על-ידי בית המשפט המסחרי. כמו כן, בסוף כל שנה יצטרך ספר היומן להיות מאושר בידי הפקיד הנזכר בנוכחות הסוחר שיציג אותו, מבלי שהפקיד הנזכר יהיה רשאי בתירוץ כלשהו לקבל ידיעה בדבר תוכנו של הספר הנזכר.' נו, זו לא בדיחה? את מבינה שאין בעיה להוכיח שמישהו לא מאה אחוז בסדר."
עורך-דין גולן תאר לפני בילי את הליכי הגשת התביעות משני הצדדים, פרקי ההמתנה בין הליך להליך, הלחץ המתמיד על הצדדים להגיע להסדר של פשרה ביניהם. "בילי, החשבון הסופי יכול להגיע ל- 90,000 דולר, אולי יותר. עורך-דין שיגיד לך אחרת, רוצה למשוך אותך אליו, ולהוסיף תוספות בהמשך, כשכבר לא תהיה לך ברירה."
"תשעים אלף דולר?!"
"כן, בערך. שעת עבודה שלי 420 דולר כולל מע"מ. תוסיפי מתמחה שיעשה את המחקר 150 דולר לשעה. נזדקק למשהו כמו מאתיים חמישים שעות כדי להכין את עצמנו כמו שצריך למשפט."
"אני מוכנה ללכת על זה אבל אני תובעת שבע מאות וחמישים אלף דולר. זה יתרגם נכון את גודל הפגיעה. דוחה אותי לחשוב כך על מערכת הצדק, כאילו אפשר פשוט להדביק תווית עם המחיר, אבל נדמה לי שחוץ מאשר לעבור את כל הגועל נפש הזה, אין לי דרך אחרת."
"יש ויש." אמר גולן "אם נלך לגישור. שני המקרים האחרונים שהפניתי לתהליך כזה סגרו עניין בתוך יום אחד!"
"אתה מתחיל עכשיו לדבר בשפת סתרים שרק עורכי-דין מבינים?" שאלה בילי בעיניים נוגות.
"אני אסביר לך בשתי דקות מה זה 'גישור'. יש משל קטן שסיפר לי המגשר שאני אוהב לעבוד איתו, גולדשטיין. אני מת שתפגשי אותו פעם אחת לפחות. הסיפור הזה הוא בעצם משל קטן, אני בטוח שלך לא אצטרך לפרש מהו הנמשל. מדובר בפסל טבח וחקלאי שחשבו לפתוח ביחד מסעדה-גלריה. הפסל ינהל, הטבח יבשל והחקלאי יספק את המוצרים. יום אחד הם הולכים ברחוב לחפש מקום מתאים, ומהעבר השני של הכביש הפסל רואה אבטיח מבטיח. החקלאי הציע מייד לקחת אותו והטבח רץ, חצה את הכביש והביא אותו. הפסל ביקש את האבטיח לעצמו, משום שהוא זה שמצא אותו. החקלאי טען שהאבטיח שלו כיוון שהוא העלה את הרעיון לקחת אותו והטבח התרגז על שניהם ואמר, אתם דיברתם אבל אני הצבעתי ברגליים. חוץ מזה הוא ביד שלי ואתם יכולים לקפוץ לי. ישבו על המדרכה והתווכחו. איש לא שינה את דעתו. נהפוך הוא, הסכסוך שהחל באבטיח התרחב לבעיות שונות שהתעוררו לקראת פתיחת המסעדה, ושלושת החברים נהיו חברים לשעבר. למותר לציין שבמהלך הדיון שהתפתח לויכוח וגלש לריב, גם רעיון המסעדה נמוג. באין מוצא החליטו השלושה להגיע לבית המשפט."
עורך-דין גולן בחן את מרשתו לעתיד. הוא ידע שהוא הולך לכרות את הענף שעליו הוא יושב אבל הוא היה מוכרח להמשיך הלאה. חוץ מזה, העיניים העצובות של בילי רות' גרמו לו דחף לאו בר-כיבוש לשעשע אותה מעט ולנטוע מעט תקווה בליבה. היא שתקה וכבר הפסיקה לנסות לעקוב אחריו והסתפקה במעקב אחרי הרצאתו.
"כל אחד מהם פנה לעורך-דינו וכל אחד מעורכי-הדין הסביר את ההליך המשפטי – יש להגיש תביעה, להמתין לכתבי ההגנה, לקיים דיון משפטי, אם התוצאה לא תמצא חן בעיניך ניתן להגיש ערעור, ואם הדבר לא יתקבל, ניתן להגיש בקשת רשות לערעור נוסף? החברים-לשעבר הבינו שעוד בטרם יסתיים השלב הראשון בתהליך, ירקיב האבטיח. הם פנו להליך בוררות. הבורר שמע את עמדות הצדדים וניסה ככל יכולתו להקטין את העוינות ביניהם, שהלכה והתגבשה ככל שנמשך התהליך. הבורר הציע להם, אוף דה רקורד, לפני שנכנסו עמו להליך רשמי, שממנו אין חזרה, שיחלקו את האבטיח לשלושה חלקים שווים. הצדדים דחו את ההצעה בשאט נפש. איש מהם לא היה מוכן לוותר על שמץ מהאבטיח, ובוודאי שלא על שני שלישים. בתלאותיהם הרבות במסדרונות המשפט הם שמעו על טכניקה חדישה לפתרון סכסוכים הנקראת גישור.
הם באו מוכנים לפגישה. לכול אחד מהם היה מסמך שמן המסביר את השתלשלות הסכסוך, ואת הנימוקים כבדי המשקל מדוע יש למסור דווקא לידיו את האבטיח. למרבה הפלא, המגשר, הגם שהיה אדם חביב, לא התעניין באותם פרטים ועקרונות צדק מופלאים שהיו מפורטים במסמכים. הוא שמע את מהות הסכסוך ושאל את הצדדים שאלה אחת: לשם מה אתה זקוק לאבטיח? איזו מין שאלה זו, מחה החקלאי. זה ברור לחלוטין, מדובר באבטיח גדול ומשובח. אם אזכה בו אשתמש בזרעיו לצורך גידול אבטיחים כאלה במקשה שלי. מייד נכנס לדבריו הפסל ואמר, זהו אבטיח גדול ובעל צורה מעניינת וקליפה עבה. חשבתי לעשות ממנה תושבת אמנותית לנר. אבטיח נועד לאכילה, פסק הטבח והאבטיח הזה נראה לי טעים ועסיסי במיוחד. איזו מנה אחרונה הייתי יכול להכין ממנו? בטרם אמר המגשר דבר וחצי דבר, הבינו הצדדים כי נמצא הפתרון: החקלאי יקבל את הזרעים, הפסל את הקליפה והטבח את תכנו של האבטיח. משמצאו הצדדים את הפתרון בעצמם, חדלו להיות צדדים וחזרו להיות חברים. וגם הרעיון לפתוח מסעדה קיבל תנופה מחודשת."
גולן הביט ביפהפייה העצובה היושבת מולו ומתענה במצבה הגופני החדש. הוא השתדל יותר: "את הבנת את זה ברוך? מוסר ההשכל זה החלק האהוב עלי. א. בגלל אבטיח יכולים חברים להיות תוך זמן קצר ל'צדדים' וב. לא כל מי שאומר שהוא בעדך באמת יכול לעזור לך."
"ונגיד שאני אשתכנע לפגוש את הגולדשטיין , במה כרוך התהליך הזה?"
"הוא כרוך קודם כל בכך שנוכל לשכנע את בועז ואת עורך-דינו ביתרונות של הגישור. אם נצליח להביא אליו את כל הנוגעים בדבר, נצליח בהליך כולו."
"מה זה להצליח? שבע מאות וחמישים אלף דולר?"
"לא. הייתי אומר 350,000 דולר," ענה גולן וידע שהוא עלול להפסיד אותה עכשיו.
"למה אתה רוצה שאתפשר על כל-כך מעט? קודם אמרת שבבית משפט אוכל להגיע לחמש מאות אלף דולר."
"כי זה מה שאני חושב שתקבלי בסופו של דבר. בגישור נעשה את זה מהר, אלגנטי, בלי להשקיע ובלי לצבור את כל העוינות הזאת במשך השנים. בואי לא נשכח שאם תלדי את הילד הזה בועז יהיה אביו, וזה קושר אתכם אם לא לנצח, הרי עד שהרך הנולד יהיה בן שמונה עשרה. ברור לך ששכרי ושאר ההוצאות הכרוכות יהיו זולים בהרבה בתהליך כזה. להתכונן לגישור מבחינתי ומבחינת המתמחה שלי פירושו עשרים עד שלושים שעות, אז צאי וחשבי."
"כמה זמן כל זה ייקח?"
"אם הליך כזה מצליח, מדובר בערך בששה שבעה שבועות."
"לא יודעת, בית משפט נראה לי יותר."
"זכותך. אבל את עלולה להתרושש מזה, ואני לא מתכוון דווקא לכסף."
"אני מאד נבוכה למחשבה שאצטרך לשבת פנים אל פנים עם בועז ולהתמקח איתו על רגשותי, על כישורי, על כשרונותי ועל כמה אני שווה בעיניו."
"בילי, אני אדבר כל עוד תרצי בכך. וכשתרצי, להבדיל מהליכי בוררות, תמיד אפשר להתחרט ולהתחיל מהתחלה בבית המשפט. אם זה מתפוצץ שום החלטה שהוחלטה במהלך המשא ומתן לא מחייבת אותך. מה יש לך להפסיד?"
"לשבת עם הנואף הזה באותו חדר? המשפט הכי מרגיע שיכולתי לחשוב עליו כל החודש הזה הוא 'נתראה בבית המשפט'. עכשיו לוותר על זה?"
"תתפלאי איזה דברים קורים במהלך הגישור. מי יודע, עוד תגדלו את הילד הזה ביחד."
"השתגעת, לתת לו לחנך את הילד על ברכי השובניזם החזירי ועל ירכי השבדיות הנודיסטיות? בחיים לא!" היא נזעקה.
"בואי נסכם. חבל על הזמן שלך. את יושבת פה כבר שעתיים. אני מציע שתלכי הביתה ותשקלי בחיוב.