פרק 24: בילי רות' – גאון – סוף טוב – הכל טוב
סוף סוף התפנתה עמליה גאון-רביד לקיים את ההבטחה שלה אל בעלה ולנסוע אתו לחופשה באילת. הם השיגו מקום בשבוע האחרון של דצמבר שנת 2004 ותכננו להישאר למסיבת סיום השנה הנוצרית וסיום מסעי הצלב הפרטיים של עמליה. לה תהיה זו שנה חדשה שתסמן סוף של תקופה מסוייטת. היו לה מחשבות עסקיות חדשות לגמרי. עכשיו היא רוצה לקנות יקב ולשווק את היין למדינות ערב. במהלך המשפט שלה העולם התהפך וכל מפת המזרח התיכון השתנתה, כבר אפשר היה להגיע לאירופה במכונית דרך סוריה והרבה אפשרויות שיווק נחלמו במוחה.
הם הזמינו מקום במלון אודיסיאוס, מלון פאר של חמישה כוכבים, המלון הטוב ביותר כיום באילת. הם נרשמו בלי אשמות וללא חובת הדיווח שחלה על עמליה בפעמים הקודמות ששהתה פה. אריה היה מאושר. הוא הרגיש שאיזה צעיף דק שהיה שם תמיד, שקוף אבל שוקל טון נעלם עכשיו. אשתו כבר לא מוטרדת. הוא ראה זוהר בעיניה וכרופא היה משוכנע שההתנקות מהעישון החולני עזרה לברק בעיניים ולעור הפנים שלה. היא הייתה פחות מקומטת, חזרה אליה הרעננות. מה שאריה לא ידע זה מה עשתה אשתו הטרייה דבר ראשון בכסף שזכתה בו במשפט: היא עברה טיפול בלייזר לקילוף עור הפנים, שעה שאריה נסע להרצות בכנס באיטליה בחודש שעבר. בדיוק כשחלפה האדמומיות מהפנים שלה הוא חזר. מכל מקום עם או בלי עזרה פלסטית עמליה הרגישה שנעוריה שבים אליה.
אחרי יומיים מאושרים באילת שעבר בסלואו מושן קיבלה עמליה טלפון לחדרה:
"מלי? את ישנה?"
"רוני? מה אתה עושה פה. לא היית אמור לטוס אתמול לדרום אמריקה?"
"לא. שיניתי את יעדי הטיסה."
"אתה חולה?"
"יש לי מישהי באילת. אני מגיע היום למלון, משם אתקשר אליה. היום נודע לי שהיא נפרדה מהחבר שלה."
"והיא יודעת שאתה מגיע?"
"לא אבל הכל התחיל אתה במקרה, וגם עכשיו אני מפקיר את עצמי ליד המקרה."
"רוני, מתי תהיה רציני?"
אבל את המשפט האחרון הוא כבר לא שמע. הוא ניתק והמשיך בסדרה של טלפונים לארגן את השינוי הפתאומי הזה. עכשיו טלפן לארקיע בעניין הטיסה.
בערב הגיע רוני גאון והתמקם במלון. הוא טלפן לאחותו ובאותו ערב הם יצאו לבלות בשלושה. עמליה לא חזרה לדבר בנושא האישה המסתורית מאילת, היא החליטה שרוני כבר ילד גדול, וחוץ מזה יוצא שהוא האח היחיד שנשאר לה, אז כדאי לא לנדנד.
למחרת רוני נעלם ליום שלם ועמליה הייתה אכולת סקרנות. היא חלמה לראות את אחיה מתחת לחופה, עד מתי ימלא את סדר יומו בהרפתקאות גיאוגרפיות בתקווה שאולי גם הוא ייפול ממטוס באמצע הלילה? בלילה המאוחר הוא חזר לחדרו והרים לה טלפון ואמר:
"רוצה להיות עדה להצעת הנישואים הראשונה בחיי?"
"רונננני! והיא יודעת על זה? אולי במקרה יש לה תוכניות אחרות?" אמרה עמליה ולבה ניתר לגובה.
"היא תשמע על זה ביחד אתך ואני אשמע את תשובתה יחד אתך. מה כבר יכול לקרות? הכי גרוע היא תגיד לי לא ותשפיל אותי על יד אחותי הגדולה ואני אלך הצידה ואמות לי בשקט?"
"טוב, תגיד לי רק איך קוראים לה?"
"בילי רות'."
למחרת הוא הביא אותה. שתי הנשים מצאו מייד שפה משותפת. עמליה החליטה להישאר ברקע ולא להתלבש לרוני על החברה שלו. אם ההצעה שלו תתקבל יהיה להן הרבה זמן להתיידד ולגלות זו את זו. אבל הן בהחלט מצאו חן זו בעיני זו, מה ששימח את רוני. עמליה הייתה הערב אחות בכורה ואימא במילואים. היא עקבה אחרי אחיה, מתוחה מאוד, בגלל הידיעה שהוא הולך לבקש הערב את ידה של בילי.
ברגע מסוים של הערב רוני עצמו לא התאפק והתחיל לספר איך הוא ובילי הכירו. הוא היה גאה בסיפור הזה. לשאלתו של אריה איך התגלגלה בילי לשם, נסחפה ופירטה את כל השתלשלות יחסיה עם בועז. "גישור?" שאלה עמליה ועולם חדש מופלא נפרש לנגד עיניה. בילי הסבירה לה בקיצור איך זה הולך והתגובה הייתה "חבל שלא נודע לי על זה קודם ומזל שרוני נשאר לי אחרי כל זה." ככל שעבר הזמן היה לה חבל וכואב יותר על אבדן האחים.
"מערכת הצדק מכשילה אותנו," אמרה עמליה.
"העומס שיש על המערכת הזאת משבש את החיים הכלכליים והרגשיים של כולנו." אמר אריה.
"סכסוכים עסקיים לא צריכים לדעתי בכלל להגיע לבתי משפט." אמר רוני. "אני דווקא הקדשתי לצדק כמה דקות מחשבה. אנחנו נוטים לחשוב שהבעיה היא טכנית, ותולים את האשמה בעומס. הבעיה היא מהותית. כנראה שבתי המשפט הם לא הכתובת הנכונה לטפל בבעיות כלכליות."
"אז מי?" התקשתה עמליה לשנות את אורח המחשבה שנראה לה היחיד הנכון מזה שנים.
"תראי, בתי המשפט עסוקים בשאלה הפילוסופית מי צודק ומי מקפיד על החוק יותר ממי. בפתרון של סכסוכים עסקיים אנחנו מנהלים משא ומתן פרקטי. אף אחד לא מתעסק בצדק. מדובר בשני סולמות לגמרי שונים: סולם ערכים לעומת סולם אינטרסים. מי שמבלבל ביניהם מסתבך. פוליטיקאים, למשל, גדולים בזה. הם פועלים לפי סולם מעשי של אינטרסים ובוחנים בראש וראשונה מה יועיל להם, ורק לנו הם מוכרים עטיפה של אידיאלים. לכן אנחנו מרגישים מרומים אתם. אבל אם לא מרמים אותנו אלא מודיעים לנו מראש באיזה סולם לנגן זה הוגן לגמרי."
בילי הייתה מוקסמת. אינטלקט הדליק אותה גם מבחינה מינית. והיום היא הייתה במצב המתאים. לא בהריון, לא בסכסוך, לא בתוך פרשה של אהבה נכזבת. השטח היה נקי בדיוק לגבר כמו רוני. רוני היה בעצם מי שהיא חשבה בטעות שהוא בועז. ההבדל ביניהם היה כמו להפוך את הגרב מצידה האחד אל צידה הפנימי. כל מה שבועז הפגין כלפי חוץ היה באישיותו של רוני מבפנים.
עמליה אמנם התאפקה בגבורה לא לשאול שאלות ולא להישמע חטטנית מדי, ובסופו של דבר מי שלא התאפק היו הזוג רוני ובילי שהוסיפו עוד ועוד פרטים על חייהם ועברם. זאת הייתה דרך קלילה יותר להשלים את ההיכרות שלהם עצמם שהתחילה מהסוף בעצם. עמליה גילתה עניין רב בפרטי הסכסוך העסקי שהיה לבילי עם בועז ובילי סיפרה ברצון, במיוחד בגלל שחשבה שהמקרה הפרטי שלה יכול לשמש דוגמה, והיא הרבתה לספר מניסיונה לכל החברות הטובות שלה. עמליה מצידה סיפרה על הסכסוך העסקי שעבר עליה וסוף סוף הגיע לסיומו.
"הבושה הגדולה לנהל את היחסים של עם אחי דרך אוזניים ועיניים של כל כך הרבה אנשים הרגה אותי." שרקה עמליה כדי להדגים את כובד המקרה.
"מה את חושבת שאצלנו היה פשוט לנהל ויכוח שכלל חשדות הדדיים בבגידה, יחסים אינטימיים בינינו ועוד מטעמים, גם ככה בכל מדורי הרכילות חגגו וציפורה התאכזרה אלינו במיוחד." התריסה בילי. "מזל שהסיפור שלנו נגמר בגישור. אם הייתי צריכה להשיב על כל השאלות שנשאלתי מול שופט הייתי פשוט מתה מזה."
"חבל, חבל, אני החמצתי את הגישור." מלמלה עמליה וחשבה על כל השנים הרבות שארך המשפט שלה.
"היום כבר יש חוקים רשמיים בקשר לזה, וקראתי שבארצות הברית וביפן זה מאוד מקובל לפתור סכסוכים בעזרת גישור, אפילו לא מכובד להגיע לבית משפט. זה אומר שלא היית מספיק נאור ומספיק יצירתי כדי לפתור את הבעיות שלך בדרכים מודרניות." הוסיף רוני.
"מה שמשותף לשתיכן," ציין אריה "זה שהיו מעורבים גם עניינים רגשיים שלא כדאי לשתף בהם את הציבור."
"אז בגישור הכל נשמר בסוד. הרכילות רחשה סביבנו עד שהגענו לגישור. לו היינו מדברים דרך עורכי דין ובתי משפט העיתונות הייתה חוגגת."
"גם במקרה של עמליה זה לא נעים. מדובר בילדים של כל האחים ובשאר קרובי משפחה. אלה דברים אינטימיים, אני ממש מאושר שעמליה ואני הצלחנו לשמור על הקשרים הרגשיים שלנו." אמר רוני.
"והעינוי הזה של הזמן הרב שעובר עד שזה נגמר?" הוסיף אריה ונזכר בזיכרונות מרים לא מעטים.
"בכל זאת בתי המשפט זו מערכת טובה לדעתי?" אמרה עמליה מהורהרת.
"אני חוזר ואומר שצריך להבדיל כאן בין הסולם האידיאולוגי מוסרי ובין הסולם המעשי. הלא באופן מוסרי דנים מישהו לשלם מיליונים. הוא בורח מהבית, מתחבא, פוחד ממעקלים. לא משנה שדי קשה לאכוף עליו את התשלום, מקסימום אפשר לכפות עליו לשלם בעד הצדק ולשבת בבית הסוהר, אבל מה יוצא לתובע? שהוא מסתובב עם תעודה מבית המשפט שמגיע לו מיליון? אפשר להוציא מים מהסלע? לא. צריך לחשוב באופן מעשי בעסקים, צריך להבין מה האיש יכול לתת גם אם על פי הצדק הוא היה צריך לשלם מיליון, אבל אין, מה תעשה? תיקח מה שאפשר. תתפשר. וממילא עמליה ראתה שאחרי כל הדרך הזאת התרועה שלה נגמרה בקול דממה דקה. לא בצדק ובעקרונות אלא בפרקטיקה."
"פשרה זה לא דבר גס כל כך," הרהרה בילי משתתפת בבניית התיאוריה.
"רק הפנאטים נשארים קיצוניים. רק הם לא מתפשרים. תראה כמה פחדו מחתימת ההסכם עם הפלשתינאים ב- 93? כמה נזהרו? וכמה צעקו ולאנשי הפשרה קראו בוגדים? רבין בגד, כביכול, ואף שילם בחייו. הוא לא בגד הוא רק העז והלך בשם השפיות."
"אני חושב שמדובר פה בבעיה של אגו: אתה כל כך נפגע בהתחלה שאתה נעשה קיצוני. זה מתאים לעמליה וזה מתאים לפלשתינאים. הלא אם הם היו מקבלים את הפשרה שהציעו להם ב- 48 הם היו שמחים הרבה יותר ממה שהם קיבלו ויקבלו בסופו של דבר. פשרה שאף ישראלי לא היה חותם עליה בשנות האלפיים ואף פלשתיני לא היה חולם לתבוע אותה. גם עמליה, הייתה מקבלת אולי מאה אלף שקל פחות אבל יתכן שעד היום היו לה שלושה אחים. היום איש מהם לא יודע את הדרך חזרה. וזה עצוב." אמר אריה והסתכל על אשתו מתוך חמלה.
אחר כך העלו זיכרונות מתקופת השיתוק שתוקפת אותך כשאתה תוקף מישהו בבית משפט. אנשים לא מודעים לזה. בהתחלה משולהבים, חיים את העניין בלבד ומאבדים פרופורציה. אחר כך חוזרים לחיים, מפני שמשפט כזה לוקח שנים ובשנים האלה אתה חי תחת עננה שלא מניחה לך לעשות תוכניות, לבצע אותן ואפילו לא לחלום חלומות. הכל בהמתנה. רק אחרי שיוצאים מהגיהינום הזה יודעים ששום דבר לא שווה את זה. "אני לא מכירה אדם שעבר חוויה כזאת פעמיים בחייו." אמרה עמליה. גם האחרים לא הכירו.
פתאום חצות. הם היו שקועים כל כך שלא שמו לב איך עבר הזמן. הקהל התבקש באופן אלים להפסיק את עיסוקיו ואת דיבוריו ואת ענייני החול ולהתפנות אל פעמוני השנה החדשה. כולם ריכזו את ראייתם ואת תקוותיהם במחוג הגדול וחיכו לרגע בו יהיו מנשקים ומנושקים. לשניים שידעו מה הולך להתרחש הלם הלב הלמות היסטרית: רוני גאון שעמד להציע נישואים בפעם הראשונה בחייו והוא בן ארבעים ואחת ועמליה אחותו שהייתה עדה כבר מאמש לתוכנית הנועזת של אחיה. היא לא הצליחה להתרכז בנשיקה של בעלה מרוב פזילות אל הזוג השני. הזוג השני התנשק ארוכות. היא תסכים. אם הוא רק יעיז. לעזאזל כמה זמן נמשכת דקה אחת. אני לא יכולה יותר.
אבל הדקה עברה והוא לא אמר דבר. עוד דקה ועוד דקה. בילי הייתה רגועה ומאושרת. היא לא ידעה שהיא צריכה להיות במתח. היא לא ידעה מה עומד לנחות עליה בגיל ארבעים. אולי כבר חשבה שלא תתחתן לעולם. אולי ויתרה. אולי הסתפקה בילד וחשבה שזו המשפחה שתהיה לה. הוא סיחרר אותה על רחבת הריקודים. בזה הוא היה מומחה. הוא עסק שנים בסחרור ילדות, נערות ונשים על רחבת הריקודים ברחבי העולם. אבל כמה מלים שמסתחררות יחד למשפט אחד פשוט לא יצאו לו מהפה. הוא כבר דמיין את המשפט: "בילי תינשאי לי?" והיא עונה לו: "אידילי". והוא אומר לעצמו "דבילי" ומוותר. הוא כל כך התרגש שהרגליים הסתבכו לו וכל הביטחון אבד לו והוא התחיל להיות שלומיאל ולהיתקל ברגליים של אנשים. עמליה ראתה אותו במצוקתו והחליטה לשחרר אותו מכל זה בבת אחת ופשוט הדפה אותו בגבו והמשיכה להסתחרר במעגל אחר עם בעלה. רוני נפל על בילי בכל כובד משקלו ושניהם מצאו את עצמם שוכבים זה על זו במרכז הרחבה.
"בילי? סליחה, אני?"
"זה בסדר, אפילו נעים, מה אתה מתחיל להתנצל פתאום?" היא צחקה.
"לא. זה לא זה. אני, זאת אומרת, רוצה להגיד שמה דעתך ש?"
"אתה לא חושב שזו לא הדרך הנוחה ביותר לראיין אותי?"
"לא. רציתי להסביר לך מה התוכניות. אנחנו תיכף נקום ונלך הביתה להביא עוד ילד?" היא נשארה המומה ונראתה מעולפת. הוא טלטל אותה.
"בילי?? בילי?"
בילי לא ענתה ונשאר שוכבת, רגליה פשוטות לפנים במרכז הרחבה.
"הנה אני קם, את נושמת? את יכולה לענות לי?"
"נו תעני לו," אמר אריה מתוך הריקוד שלו והפליג משם עם אשתו.
"אני פשוט קצת המומה? גם לא בטוח שהבנתי."
"זאת את מה- V.I.P. ?" הוא שאל.
"כן." היא איבדה את ההומור שלה.
"כבר אז היית קצת גולם בכל הקשור לקשרים הסמויים שבינו לבינה, לא?" הוא חזר אל עשתונותיו.
"כן,"
"מה כן, שהיית קצת גולם או עוד ילד?"
"שניהם," היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו לכבוד השנה החדשה.