רון ורונה היו זוג רגיל בהחלט. הם הכירו בעת שרותם הצבאי, בילו יחדיו בטיול ממושך שאחרי הצבא ונרשמו יחדיו ללימודים אקדמאים במכללת אריאל. היא למדה מדעי המוח מתוך כוונה להשלים לרפואה בהמשך, והוא התקבל למגמה הטכנולוגית – מתמטיקה ומחשבים. הם גרו יחדיו במעונות ועסקו גם בעבודות סטודנטיאליות שונות כדי לממן את הלימודים ואת המגורים המשותפים. בהמשך הדרך, ניסיונם הרב בעבודה במסעדות מגוונות ברחבי המזרח, אפשר להם להשתכר היטב במסעדת יוקרה חדשה, שנפתחה במרכז המסחרי בכניסה לעיר. כך הצליחו רון ורונה גם לחסוך את ההון העצמי, לרכישת בית ביישוב חדש, שהוקם בסמוך לאריאל.
בתום 5 שנים של חברות הדוקה, ולאחר שהם הכירו אחד את השני לפני ולפנים וגבשו זוגיות נפלאה, החליטו רומן ורונה להינשא ולהביא לעולם 4 ילדים. לא למותר לציין כי רונה ורומן היו זוג מאוד מחושב ומאוד מתוכנן. זה החל בטיול המשותף, אותו תכננו לפרטי פרטיו, והקפידו לא לסטות מהמסלול ומלוח הזמנים, משל היו בסיור צבאי. גם החתונה הייתה מתוכננת לפרטי פרטים ומקל וחומר מועדי הלידה של הילדים, כך שלא יפריעו לקריירות שלהם.
רונה השתלבה בצוות ההוראה באוניברסיטה בה למדה, והמתינה לפתיחת הפקולטה לרפואה שכל שנה הייתה מתוכננת להיפתח בשנה הבאה… רון השתלב בתעשיית ההייטק, בתחילה כמפתח תוכנה ולאחר מכן קודם לראש צוות. לו ולרונה היה חלום משותף להקים ביחד סטארט-אפ טכנולוגי רפואי שיביא מזור לאנשים רבים ברחבי העולם, למרות שלא היה להם שום מושג מה זה יהיה. רונה דברה על משהו שמבוסס על זיהוי ביולוגי של מחלות באמצעות בינה מלאכותית וביג דאטה. רומן, שהיה יותר תכליתי, הבין במה מדובר, אך לא דיבר כלל כיוון שלא היה כיוון מעשי. על דבר אחד כן הוסכם בשלב זה: לקרוא לתכנית "החלום הגדול" הן משום שמדובר בחלום והן מהטעם שהצלחה בפרויקט מסוג זה היא אכן הצלחה גדולה בממדים בינלאומיים.
לא מזמן חגגו רונה ורון יום הולדת 40. הם הצליחו להגשים פחות או יותר את כל מה שתכננו, היה להם בית נחמד עם גינה לא רחוק מאריאל, רונה הייתה בעיצומם של לימודי הרפואה והמשיכה את עבודתה באוניברסיטה רון היה סמנכ"ל טכני (CTO) בחברת הייטק מתקדמת וארבעת הילדים, שתוכננו בקפידה, כבר היו בכיתות עוקבות בבית הספר. אם היה קורטוב של שעמום בחייהם של רון ורונה, הרי החברות האמיצה ביניהם וההתקדמות הנמרצת למטרות המשותפות חיפתה על כך.
מסביבם, משבר גיל ה-40 הפיל "חללים" רבים בקרב חבריהם הקרובים, עוד בטרם הגיעה מגפת הקורונה. מעת לעת התבשרו רון ורונה על חברים שנפרדו והתגרשו, אך לא היה נראה שהדבר משפיע על הזוגיות שלהם. ההפך הוא הנכון – לא אחת הם ניסו לעזור לחברים לא להתגרש, או לפחות להתגרש בצורה ידידותית. פעם, או פעמיים הם אף הצליחו במשימה מורכבת זו. היחסים ביניהם זרמו כל השנים על מי מנוחות ונראו יציבים מתמיד. מה שמאוד עזר להם לשמר את הזוגיות והנישואין הייתה העובדה שמאז ומתמיד הם היו פתוחים ואמיתיים זה עם זה, ומעולם לא שיקרו אחד לשני.
משבר הקורונה לא ממש השפיע על שגרת יומם. אמנם הם בילו הרבה יותר שעות בבית, אבל לא יותר מדי. רונה, שלמדה רפואה, "גויסה" לסייע בבדיקות הקורונה. היא עשתה זאת בחפץ לב, שכן קיוותה שהתובנות שהיא תרכוש יסייעו לה בהגשמת "החלום הגדול". רון קיווה כי משבר הקורונה יעזור לו ולכמה חברים מתחום ההייטק להגשים חלום של סטארט-אפ שעוסק בתקשורת מאובטחת מרחוק, שכן בעת של ניתוק וסגר זה עשוי להיות המוצר המבוקש ביותר לצורך עבודה מרחוק. הסתבר כי המשבר העולמי שאיים על חייהם ורווחתם הכלכלית של מיליונים ברחבי העולם נראה כהזדמנות של פעם בחיים לרון ורונה.
רון ורונה היו בהחלט אנשים טובים ואכפתיים. עם תחילת המשבר הם לקחו על עצמם לדאוג לשכנתם האלמנה, שחיה בגפה בבית הסמוך. הם התעניינו בשלומה, עשו לה קניות, דאגו לתיקון הטלוויזיה, שהייתה עבורה הקשר היחיד לעולם שמחוץ לבית – בקיצור הם התנדבו לדאוג לה ועשו זאת בשמחה. את מרבית השירותים לאלמנה סיפק רון, שכן רונה הייתה עסוקה יותר מחוץ לבית בבדיקות הקורונה. יום אחד רון הגיע לבית האלמנה עם סלי הקניות ושרפרף שהיא ביקשה שירכוש לה. הוא ניסה לפתוח את הדלת במפתח שנתנה לו, אך הדלת הייתה פתוחה, והוא מעד פנימה. אישה צעירה, כבת 30, שהייתה בתוך הבית, ניסתה לעצור את נפילתו, אך התוצאה המצערת הייתה שהם שניהם מצאו את עצמם יחד שכובים על הרצפה.
רון היה נבוך והאישה הצעירה הייתה לא פחות נבוכה. זו נכדתי, אילונה, אמרה האלמנה בניסיון להוציא אותם מהמבוכה, היא באה לישראל כיוון שידעה שאין שום קרוב משפחה שיוכל לסייע לי. היא נלהבת מישראל ושוקלת לעשות עליה. היא המשיכה והציגה בפני נכדתה את רון, והכבירה עליו שבחים. לקח לרון ואילונה זמן מה להתעשת, לקום, ולחזור לעצמם. האירוע המקרי החזיר את רון עשרים שנה לאחור. הוא פתאום חש מין חום ומשיכה וכמיהה – תחושות ששכח שהן קיימות מאז חש אותן כלפי רונה. המוזר מכל היה שהוא חש שזה היה ממש הדדי. אילונה לא מיהרה להיפרד ממנו עת שכבו על הרצפה. בפנטזיה של רון הוא קיווה שגם אותה שטף גל חום בלתי מוסבר והיא רצתה להאריך את הרגע הקסום בעוד כמה שניות.
בשעת לילה מאוחרת חזרה רונה ממסע מתיש של בדיקות קורונה ואוסף של חוויות מרתקות. היא רצתה לשתף בהן את רון, אך הוא היה עסוק יותר בשאלה מה אילונה חשה כלפיו, ומידת ההקשבה שלו לרונה הייתה מזערית. הוא התלבט מאוד האם יש צורך לספר לרונה על החוויה שעבר, או לא. בסופו של יום הוא השתכנע שאין צורך לספר לה, שכן למעשה לא קרה דבר.
למחרת הוא היה צריך להביא לאלמנה כמה מוצרי מזון. אילונה כמובן הייתה בבית, שכן טרם חלפו 14 ימים מאז שהגיעה ארצה. על פני הדברים השיחה הייתה ידידותית וקולחת, אך מתחת לפני השטר רון הרגיש שיש בה משהו נוסף. ההקשבה האינסופית, החיוכים הנבוכים, ההפסקות בשיחה, המבטים… לא היה שם דבר שאינו קורקטי, ועדיין רון הרגיש דברים. היה נדמה לו שגם האלמנה הבינה שמשהו קורה כאן, ובאופן בלתי צפוי ביקשה מרון שיבוא גם למחרת היום כדי להביא לה מסכה, שבעבר לא רצתה בה. כך חלפו להן כמה פגישות בין רון לאילונה, כאשר האלמנה היא ספק שושבינה… רון הרגיש שהוא מתאהב באילונה, והיה לו די ברור כי היא אינה אדישה כלפיו.
בינתיים בבית הזוג רון ורונה, הדברים זרמו מיום ליום. רונה הפסיקה לספר לרון על חוויותיה בעבודה, שכן היא חשה שהוא לא ממש מקשיב. רון לא כל כך הצליח להתרכז בעבודתו, שכן המחשבות על אילונה ליוו אותו במרבית השעות בהן היה ער. בתחילה חשב לא לספר דבר לרונה עד שלא יהיה בטוח בתחושותיה של אילונה כלפיו, אולם ככל שחלפו הימים רון הפנים את האמת. האמת הייתה שבלי קשר לתחושותיה של אילונה כלפיו, עצם העובדה שהוא חש כאלו תחושות כלפי מישהי אחרת היא ראיה ברורה שיחסיו עם רונה הם במשבר עמוק, למרות שאין לכך סממנים חיצוניים. הוא הבין, בפעם הראשונה, כי גם אם אילונה לא רוצה בו, אז תגיע "אילונה" אחרת בהמשך. הבעיה נעוצה בו וברונה.
בסופו של אותו שבוע סיפר רון לרונה על ההכרות עם אילונה, על תחושותיו על מחשבותיו ועל הבלבול שאחז בו. רונה הייתה די עייפה ועצבנית עוד לפני שנחתה עליה הבשורה הרעה. הווידוי של רון גרם לה להתפרק לחלוטין. היא עלבה ברון עת הטילה ספק בגבריותו, רמזה כי גם היא נמשכת לפרופסור הצעיר, שמנחה אותה בעבודתה, ובסופו של המונולוג ההרסני דרשה להתגרש מרון, ויפה שעה אחת קודם. נוצר מצב חדש שרון לא שיער כלל שעלול להגיע כה מהר. הוא עדיין התלבט מה לעשות, והינה רונה פשוט זורקת אותו. לא יכולה להיות הגדרה אחרת למצב. הקרדיט שהוא חשב שיקבל על גילוי הלב ואמירת האמת, הפך למסע שהצליח לפגוע בהערכתו העצמית. הוא אפילו החל להסס אם יתכן שאילונה באמת רוצה אותו, או שרק הייתה משועשעת מהמצב. הוא שאל את עצמו איך יכול להיות שבחורה כה מדהימה תרצה אותו – גבר נשוי, אב ל-4 ילדים ומבוגר ממנה ב-10 שנים. הוא שקל בינו לבין עצמו האם לא לבקש סליחה מרונה ולנסות להחזיר את חייהם למסלול. הוא לא הצליח לקבל החלטה ותוך כדי ההתלבטות הוא נרדם.
כאשר התעורר הוא היה פחות מבולבל ויותר החלטי. הוא הבין שגם אם אילונה לא רוצה אותו, הוא לא יוכל לוותר לנצח על התחושות שהיא עוררה בו. יתר על כן, הוא חש כי הוא עושה טובה עצומה לא רק לעצמו, אלא גם לרונה. גם לה מגיעה את אותה התרגשות ואת אותה כמיהה שהוא חש כלפי אילונה. בעצם, הוא אמר לעצמו, הנישואין הטובים שהוא ורונה חוו, היו למעשה מכשול בפני יחסים מדהימים, שהוא יוכל לחוות עם אילונה, או מישהי אחרת שיפגוש, ורונה תוכל לחוות עם גבר חדש שיצוץ בחייה. מן הסתם, הוא אמר לעצמו, לא כל האהבות נועדו להיות לנצח. עת פשפש בזיכרונו הוא אפילו לא הצליח להיזכר באחת שצלחה את מחסום 30 השנים…
אחרי שחלפה הסערה האיומה, החברות האמיתית והאחווה שרון ורונה חשו אחד כלפי השני לאורך השנים, אפשרו להם להיפרד כידידים, ואפילו לאחל אחד לשני איחולי אהבה צלחה… הם המשיכו לאורך השנים להיות ידידים טובים והורים מדהימים, גם אחרי שרון ואילונה הפכו לזוג קבוע.
בינו לבינו חשב רון כמה מפתיע שאהבה ממבט ראשון עשויה, או עלולה, להכריע גם את הנישואין היציבים ביותר. מסקנתו הייתה שאל מול כל דבר טוב יש דבר טוב יותר. בסוג מסוים של אגואיזם צרוף הוא אמר לעצמו שצריך לפקוח עיניים ולבחון כל יום מחדש את מה שהחיים מציעים לנו. מה אפשר לעשות עם מסקנה פילוסופית זו לא ממש ברור, בשלב זה. המסקנה שלו ושל חבריו הייתה פשוטה: למרות שמגפת הקורונה היא איומה, עדיין ניתן לגלות בה כמה צדדים חיוביים.